אוסטאומיאליטיס בילדות
המטוגני חריף osteomyelitis היא מחלה אופיינית בילדים, במיוחד בגילאים 3 עד 15. דלקת עצם בינקות או ילדות מתרחש בדרך כלל באזור הארוך עצמות של ירך (מטאפיזה של עצם הירך). המחלה מתפשטת מתחת periosteum (תת תקופתיים) ויכול להתפשט ל מח עצם או באמצעות חיבורי כלי דם למפרק הסמוך.
זה מוביל לתסמינים חריפים עם חום, צְמַרמוֹרֶת, מקומי חמור כְּאֵב, נפיחות, אדמומיות, התחממות יתר והקלה על תנוחות. כמחוללי מחלות של osteomyelitis in ילדות, מה שמכונה פתוגנים חיוביים גרם (למשל Staphylococcus aureus, קבוצה א סטרפטוקוקים) נמצאים בחזית. הטיפול האנטיביוטי הממוקד הרגיש לפתוגן במחלה מבוסס גם על פתוגנים אלה.
באופן עקרוני, יש לשקול אוסטאומיאליטיס המטוגנית בתינוקות עם כְּאֵב בגפיים, אדמומיות ונפיחות ובכלל ירוד מצב. אם יש חשד לאוסטאומיאליטיס אצל תינוקות או ילדים, יש לאבחן או לשלול את מחלת האוסטאומיאליטיס באמצעות הדמיה (קרני רנטגן, אולטרסאונד, הדמיית תהודה מגנטית) לאחר בדיקה קלינית. באופן כללי, יש לנקוט משנה זהירות בזיהומים כלליים, מכיוון שאוסטאומיאליטיס אנדוגני המוגני מופיע לאחר זיהומים כלליים.
דוגמה אופיינית להתפתחות אוסטאומיאליטיס המוגנית אנדוגנית בגיל הינקות היא זיהום של חבל הטבור.אם, למשל, התסמינים הנ"ל מופיעים במהלך בדיקות אוסטאומיאליטיס, ניתן להניח כי העצם מודלקת באופן חריף. ניתן לזהות את המחלה גם ב דם. אופייני לדלקות בגוף הוא עלייה בריכוז הלבן דם תאים (= לויקוציטים; לויקוציטוזיס), כמו גם שיעור שקיעת דם מוגבר באופן משמעותי (= BSG).
לאבחון זה של אוסטאומיאליטיס יש חשיבות רק במקרה של צורה חריפה, שכן במקרה של אוסטאומיאליטיס כרונית שני הערכים מראים עלייה מתונה בלבד. במקרה של אוסטאומיאליטיס חריפה, ניתן לאתר את הפתוגן במהלך הליך האבחון באמצעות a דם תרבות או לנקב של העצם המודלקת. זה גם מספק מידע חשוב על הצעדים הטיפוליים שיש לנקוט במהלך טיפול אנטיביוטי.
אנטיביוזיס חייב להיות ספציפי לפתוגן כדי להיות יעיל. אוסטאומיאליטיס לרוב הופכת לעין רק בשלב מתקדם של המחלה. שינויים בעצמות נראים בדרך כלל רק שבועיים-שלושה לאחר הופעת המחלה.
עם זאת, עם זאת, שינויים גלויים (ראה קרני רנטגן) בצורה של הסתיידות (= הסתיידויות), נראים כתמים קלים יותר ו / או ניתוק periosteum מהעצם. אם אוסטאומיאליטיס כרונית, כלי דם סְפִיגָה יכול להוביל להפחתת זרימת הדם לעצם, מה שעלול אפילו להוביל לאוטם עצם.
התוצאה של אוטם עצם היא מוות של חלקי עצם מסוימים, שנשארים אז כגופים שיוריים (= מחליפים) באזור הנגוע. ניתן לזהות זאת כגבול בהיר ב קרני רנטגן אבחון, מכיוון שרקמות עצמות מתות נענות בדרך כלל על ידי היווצרות רקמת עצם חדשה. הגבול הבהיר הוא אם כן רקמת חיבור.
יתר על כן, ניתן לאבחן אוסטאומיאליטיס באמצעות סונוגרפיה (= אולטרסאונד בְּדִיקָה). בצד החיובי, יש להזכיר כי, למשל, ניתן לראות את התנתקות periosteum מהעצם, הנגרמת על ידי היווצרות מורסות, מוקדם יותר מאשר בתמונת הרנטגן. כמדד אבחנתי נוסף לאוסטאומיאליטיס, מה שמכונה השלד סקרטיגרפיה יכול לשמש. שיטת אבחון זו משתמשת בתכשירים רדיואקטיביים חלשים מאוד (= רדיואקלים) לאיתור תהליכים דלקתיים. -> המשך לנושא טיפול באוסטאומיאליטיס
