תסמינים | אוסטאומיאליטיס

תסמינים

המטוגני אנדוגני osteomyelitis היא בדרך כלל מחלה של כל הגוף בתינוקות וילדים קטנים ובדרך כלל מתבטאת עם חום של עד כ 40 ° C. בנוסף, דכאון ורועדים נעשים מורגש. אזורים המושפעים מדלקת העצם ניכרים באדמומיות חזקה, נפיחות ולחץ כְּאֵב. התסמינים שהוזכרו לעיל בדרך כלל פחות חמורים אצל מבוגרים.

תסמינים אופייניים כאן הם גם דכאון, כְּאֵב ומגבלות תפקודיות באזורים הפגועים. דלקת האזור המתאים יכולה להיות מורגשת על ידי התחממות יתר קלה (אולי גם אדמומיות), אך סוגים אלה של תסמינים הם הרבה פחות בולטים ביחס לתינוקות ופעוטות. כפי שכבר הוזכר מספר פעמים, מחלה כזו עלולה להפוך לכרונית בנסיבות מסוימות.

במקרה זה, כְּאֵב באזורים הפגועים, כולל מגבלות תפקודיות, הוא המוקד העיקרי. במקרה של תינוק המטוגני חריף osteomyelitis, סיכויי ההחלמה טובים בטיפול מוקדם. במקרים בהם המחלה כבר התקדמה וגרמה להרס לוחית הגידול, לעיתים עלולות להופיע הפרעות גדילה ניכרות.

גם במקרה של המטוגני חריף osteomyelitis in ילדות, הפרוגנוזה תלויה באופן משמעותי בפגיעה בלוחית הגידול, וגם כאן לעיתים עלול להיווצר נזק עצם ניכר, שעלול להוביל לקיצורים בגפיים בנסיבות מסוימות. -> מידע נוסף על אבחון אוסטאומיאליטיס אבנסו מתייחס לאוסטאומיאליטיס אנדוגני אנדוגני חריף אצל מבוגרים: אם המחלה מאובחנת בזמן ומטופלת באופן עקבי, ריפוי אפשרי בדרך כלל ללא נזק קבוע. עם זאת, קיים סיכון שהמחלה - אם לא תתגלה בשלב מוקדם ותטופל כראוי - תהפוך לאוסטאומיאליטיס כרונית.

בהשוואה לצורה החריפה, קשה לטפל באוסטאומיאליטיס כרונית ונוטה להתלקח גם במקרה של ריפוי מוצלח (זיהום מחודש בעצם). אוסטאומיאליטיס אקסוגנית היא דלקת של מח עצם, אשר נגרמת על ידי פצע פתוח לאחר תאונה (= פוסט טראומטית) או במהלך ניתוח (= לאחר הניתוח). בשני המקרים, חיידקים חודרים מבחוץ ומתפשטים באזור הפצע באופן שמתפתח בתחילה דלקת מקומית בתוך העצם.

כמו במחלת אוסטאומיאליטיס אנדוגנית, הפתוגנים העיקריים כוללים Staphylococcus aureus, אך גם Escherichia coli ו- Proteus. פתוגנים חיידקיים אחרים יכולים להיחשב גם כגורמים למחלות. מהלך המחלה הוא מאוד אינדיבידואלי ותלוי בגורמים שונים.

המידה שבה פתוגנים יכולים להתפשט לעצם וממנה תלויה בעיקר בהגנה החיסונית האישית של המטופל. המשמעות היא שבמיוחד חולים עם הגנה חיסונית מופחתת (למשל לאחר א הַשׁתָלָה, הנגרם על ידי מה שמכונה טיפול חיסוני מדכא) מושפעים מחריפה, אך גם מחלה כרונית התקדמות של אוסטאומיאליטיס. בנוסף, חולים עם מחסור דם אספקה ​​לעצם נמצאת גם כן בסיכון.

זה המקרה, למשל, עם חולים הסובלים מ סוכרת mellitus (= סוכרת) או טרשת עורקים (= התקשות העורקים). בשל ההיסטוריה של ההתפתחות (פוסט טראומטית, לאחר הניתוח) של אוסטאומיאליטיס אקסוגנית, ניתן להבין כי מחלה זו מופיעה בעיקר אצל מבוגרים. נתונים סטטיסטיים מראים כי גברים נוטים להיות מושפעים בתדירות גבוהה יותר מאשר נשים, כך שניתן להסיק שגם גברים נפגעים בתדירות גבוהה יותר ממחלה זו מאשר נשים.

בצורה החריפה של אוסטאומיאליטיס אקסוגנית לאחר הניתוח, ניתן לראות את הסימפטומים הראשונים כבר שלושה עד ארבעה ימים לאחר הניתוח. המטופל בדרך כלל מגיב עם חום, נפיחות ואדמומיות של האזור הפגוע והפרשת פצע אפשרית. חולים מתלוננים לעיתים קרובות על כאב ו דכאון.

תסמינים דומים נראים באוסטאומיאליטיס פוסט טראומטית. במקרים כאלה נדרשת התערבות מהירה למניעת המעבר לאוסטאומיאליטיס כרונית משנית. הופעת התסמינים הנ"ל בשילוב עם חוויה טראומטית או כתוצאה מניתוח כבר מאפשרת סיכום של נוכחות אוסטאומיאליטיס אקסוגנית.

ככלל, אבחנה נוספת נעשית באמצעות דם אָנָלִיזָה. בתהליך זה, ערך CRP נמדד כברומטר דלקתי, כמו גם דם קצב שקיעה (BSG), אשר גדל משמעותית במקרה של אוסטאומיאליטיס. אופייני לדלקות בגוף הוא גם העלייה בריכוז כדוריות הדם הלבנות (= לויקוציטים; לויקוציטוזיס).

עם זאת, אמצעי אבחון אלה הם בעלי חשיבות רק במקרה של צורה חריפה, שכן במקרה של אוסטאומיאליטיס כרונית שני הערכים מראים עלייה מתונה בלבד. שינויים בעצמות נראים בדרך כלל רק שבועיים עד שלושה לאחר הופעת המחלה. עם זאת, עם זאת, שינויים גלויים (ראה

קרני רנטגן) בצורה של הסתיידות (= הסתיידויות), נראים כתמים קלים יותר ו / או ניתוק periosteum מהעצם. אם אוסטאומיאליטיס כרונית, כלי דם סְפִיגָה יכול להוביל להפחתת זרימת הדם לעצם, מה שעלול אפילו להוביל לאוטם עצם. התוצאה של אוטם עצם היא מוות של חלקי עצם מסוימים, שנשארים אז כגופים שיוריים (= מחליפים) באזור הנגוע.

ניתן לזהות זאת כגבול בהיר ב קרני רנטגן אבחון, מכיוון שרקמות עצמות מתות נענות בדרך כלל על ידי היווצרות רקמת עצם חדשה. הגבול הבהיר הוא אם כן רקמת חיבור. יתר על כן, סונוגרפיה (= אולטרסאונד לבדיקה) ניתן להשתמש לאבחון. בצד החיובי יש להזכיר כי ניתן למשל לראות את הניתוק של periosteum מהעצם, הנגרם על ידי היווצרות מורסות. קרני רנטגן תמונה.

כמדד אבחנתי נוסף, מה שמכונה השלד סקרטיגרפיה יכול לשמש. שיטת אבחון זו מאפשרת איתור תהליכים דלקתיים באמצעות תכשירים רדיואקטיביים חלשים מאוד (= רדיואקטיביות). מבחינה טיפולית ניתן לנקוט באמצעים שמרניים וניתוחים כאחד.

בשל תנאי זרימת הדם המקומיים הקיימים לעיתים קרובות, לטיפול אנטיביוטי שמרני אין סיכוי לרפא, מכיוון שרק ריכוז לא מספיק של חומר פעיל ניתן להשיג במקום המיועד. מסיבה זו מטפלים בדרך כלל בניתוח באוסטאומיאליטיס אקסוגנית. ישנן דרכים שונות להתקדם, למשל: אוסטאומיאליטיס אקסוגנית חריפה עלולה להידרדר למחלה קשה של כל הגוף ובמקרים לא מזוהים - אפילו להוביל לאלח דם (= הרעלת דם), אשר בתורם יכולות להיות השלכות חמורות, כגון נזק לאיברים.

נדרשת התערבות מהירה במקרה של אוסטאומיאליטיס חריפה אקסוגנית, מכיוון שהמעבר לאוסטאומיאליטיס כרונית משנית הנו נוזלי. לאוסטאומיאליטיס כרונית יש הרבה פחות סיכוי לריפוי ויכול להוביל לתהליכי שיפוץ עצם מובהקים עד להפרעות ביציבות העצם כתוצאה מאוטמים בעצמות. יתכן גם שהמחלה יכולה להתפשט לסמוכים המפרקים, וכתוצאה מכך הגבלות תנועה ניכרות.

במקרים חמורים, אפילו קשיחות וקיצור גפיים (קטיעות) יכולים להתרחש כתוצאה מכך.

• הסרת הרדיקלים הכירורגיים של מוקד הדלקת, אולי בשילוב עם עצם סרטנית השתלת (= הַשׁתָלָה של חומר עצם מעצם אחרת, אוטולוגית ובריאה), השקיות ונקזים.
• הכנסת השקיה - יניקה - ניקוז.
• טיפול אנטיביוטי סיסטמי לאורך תקופה של חודש עד כחודש וחצי.

אם המחלה אוסטאומיאליטיס מתגלה מוקדם, קיים סיכוי להחלים ללא כל נזק שנותר. כאמור, הטיפול מתבצע בדרך כלל בניתוח, מכיוון שטיפול אנטיביוטי שמרני יעיל לעיתים רחוקות בגלל אספקת הדם לקויה ל עצמות.

מכיוון שהמעבר לצורה המשנית - כרונית של אוסטאומיאליטיס הנו נוזלי, הריפוי מתגלה לעיתים קשה (ראה לעיל). אוסטאומיאליטיס כרונית נוטה ליצור הישנות גם לאחר הצלחות ריפוי אפשריות, כך שהמחלה יכולה להתלקח שוב ושוב.