מילים נרדפות במובן רחב יותר
אשליות אופטיות, אשליה חזותית
הַגדָרָה
אשליות אופטיות או אשליות אופטיות הן אשליות תפיסתיות של חוש הראייה, כלומר של ראייה. אלה יכולים להתרחש כמעט בכל אזורי הראייה, למשל, ישנם:
- אשליות עומק
- אשליות צבע
- אשליות גיאומטריות
- ועוד רב.
אשליות אופטיות נגרמות על ידי מערכת הראייה המפרשת לא נכון גירוי חזותי. תמונה שבסופו של דבר נהיה מודעים לה לא נוצרת אך ורק על ידי מידע אובייקטיבי מהעין ותאי העצב, אלא נוצרת רק באינטראקציה עם שלנו מוֹחַ.
אז מה שלבסוף אנו תופסים הוא סובייקטיבי ונובע מעיבוד גירוי חזותי עם חוויות וזכרונות קיימים. בעזרת מידע נוסף מהתחושים האחרים או על ידי הסרת גורמים מעוררים, ניתן לעיתים קרובות להראות ולהוכיח אשליות אופטיות. בפסיכולוגיה של תפיסה נחקרות אשליות אופטיות מכיוון שהן מאפשרות מסקנות לגבי המשך העיבוד של גירויים אופטיים מוֹחַ.
פסיכולוגיית הגשטלט משתמשת באשליות אופטיות על ידי ייצור וניתוח שיטתי. יש כמעט אינסוף אשליות אופטיות שונות, אך ניתן לחלק אותן לקבוצות שונות על פי מוצאם. במיוחד תפיסת הבדלי הבהירות סובייקטיבית מאוד.
בשעת דמדומים, אותו גוון צבע נראה בהיר בהרבה מאשר באור שמש חזק. מסיבה זו, אפור בָּר, שאותו ערך אפור בכל מקום, נראה בהיר יותר אפילו בסביבה חשוכה מאשר בסביבה בהירה. ה מוֹחַ יכול גם לפרש את הקשר בין אור וצל.
המוח גרם לחוויה שאובייקט נראה כהה יותר בצל. לכן הוא מייחס צבע בהיר לאותו גוון כאשר הוא חושד שמדובר באפקט צל, מכיוון שהצבע "רק נעשה כהה יותר דרך הצל". אם אתה מסתכל על ריבוע ירוק כחצי דקה ואז מסתכל ישירות על אזור לבן סמוך, מופיע ריבוע אדמדם.
הסיבה לכך היא שאנחנו רואים מה שמכונה תמונה לאחר על הרשתית בצבע המשלים של האובייקט שנצפה קודם לכן (צבעים משלימים: אדום-ירוק; כחול-כתום; סגול-צהוב). התמונה לאחר השלילית נגרמת על ידי העובדה שקולטני הצבע ברשתית כמעט "צמיגים". לאחר עירור קבוע שנמשך לפחות 30 שניות, קולטנים אלה "מתעוורים" באופן זמני, מה שאומר שהם כבר לא שולחים אותות למוח.
בזמן שלוקח להם להתחדש, האותות של הצבעים המשלימים שולטים יחסית, כך שהאזור הלבן למעשה נראה אדום. גם באופטיקה הכל יחסי. המוח שלנו לא מעריך דמות בפני עצמה, אלא תמיד בהקשר.
מעגל המוקף במעגלים קטנים רבים נראה אפוא גדול ממעגל באותו גודל המוקף במעגלים גדולים רבים. כך מועבר הרושם של "יחסית" גדול יותר או קטן יותר. יתר על כן, תמונה מוערכת תמיד כחלק מהעולם התלת מימדי.
משמעות הדבר היא כי בעת עיבוד תמונות המוח מניח מניסיון שחפצים הולכים וקטנים עם מרחק הולך וגדל מהעין. בתמונות שנותנות לנו רושם של עומק מרחבי, אובייקטים או אנשים באותו גודל נראים קטנים יותר בתחתית התמונה מאשר בחלק האחורי. ניתן להשתמש בסוג זה של אשליה אופטית בארכיטקטורה, בצילום ובסרט כדי לגרום לאובייקטים מסוימים להראות גדולים או קטנים יותר או קרובים יותר או יותר לעין המתבונן.
ישנן אשליות אופטיות רבות בהן הצופה מאמין שחלקים מתמונה יזוזו. כדי ליצור אשליה זו, במקרים מסוימים ראש את עצמה יש להזיז, אבל לפעמים לא. התנועה ניכרת בדרך כלל באותם מקומות שאינם ממוקדים בעין באותו הרגע.
אשליה של תנועה נוצרת תמיד כאשר מסתכלים על אובייקט (לרוב קטן) שנמצא מול סביבה שאינה נותנת שום אינדיקציה למיקומו המרחבי. קווים שהם ממש ישרים יכולים להיראות עקומים בעיני הצופה אם הרושם הכללי של התמונה מגורה על ידי הצגות צבע שונות או אלמנטים מטרידים אחרים, למשל. כתוצאה מכך, קווים ישרים לעיתים קרובות נראים מעוקלים. אפילו שתי מקבילות יכולות להופיע מוטות זו לזו, אם קווים אחרים באזור שמסביב מפריעים לתמונה הכוללת.
תופעה זו של אשליה אופטית תוארה לראשונה על ידי הוגו מינסטרברג בשנת 1874 והיא מסיבה זו ידועה גם בשם "האשליה של מונסטרברג". בעת עיבוד מידע חזותי, המוח מגביר את הניגודים הקיימים של תמונות. עם רשת לבנה על רקע שחור, צופה חושב שהוא רואה כתמי צבע אפורים מאירים בצמתים של הקווים הלבנים מכיוון שהניגודים מודגשים יתר על המידה.
עם זאת, את הטלאים האפורים ניתן לראות רק כל עוד לא מתרכזים בהם. מכיוון שתצפית זו נעשתה לראשונה על ידי לודימאר הרמן, הרשת נקראת בהתאם גם רשת הרמן. בעת עיבוד רשמים חזותיים, המוח מתמקד מאוד בקווים ובקצוות, מכיוון שהם מספקים התמצאות עבורו.
הוא גם נוטה לגלות מחדש דפוסים מוכרים כשמזהים אותם. כתוצאה מכך, קווים וקצוות מתווספים במהלך התפיסה, אשר משמשים ליצירת אובייקט ידוע. כתוצאה מכך, כאשר מסתכלים על תמונה עם עיגולים שיש בהם שקעים במקומות מסוימים, למשל, מדמיינים שמשולש לבן נראה לעין.
כמה אובייקטים יכולים להיתפס בדרכים מרובות מנקודות מבט שונות. אלה כוללים את דמויות הטיה כביכול כמו קוביית נקר. כאן, החוויה האישית שלנו קובעת את המיקום שבו הדמות (הקוביה) נתפסת רצוי, אם כי עדיין אנו מסוגלים להבין את שתי ההשקפות.
המונח "דמות הטיה" מקורו בעובדה שנראה כי הקוביה נוטה כאשר מתרכזים במיקום אחד של הקוביה במהלך תצפית ארוכה יותר. באזורים שונים בחיי היומיום, ניתן להשתמש באשליות אופטיות להשגת השפעות מסוימות. בסרט, למשל, מנוצלת אשליית התנועה, לפיה רצף מהיר של דימויים בודדים יוצר אשליה של תנועה.
גם בציור, כמה אשליות אופטיות משמשות מכשירים סגנוניים, למשל להשגת הגדלות אופטיות. מצד שני, כמובן, אשליות אופטיות לא רצויות מתרחשות גם בחיי היומיום, אשר מרמות את התפיסה שלנו, מה שעלול להוביל לבלבול. בנסיבות מסוימות, למשל, נראה שכבישים מובילים במורד, שבמציאות עוברים במעלה ההפך, ולהיפך.
ניתן לצפות בתופעה של אשליית התנועה, למשל, בכל פעם שכוכב יחיד נמצא בשמיים חשוכים, שנראה כי אז נע. אשליות אופטיות הן חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו. הם מבוססים על העובדה שהתפיסה שלנו היא סובייקטיבית חיצונית סובייקטיבית ואובייקטיבית מושפעת מאוד מהמוח וכבר עשתה ידע וחוויות.
לעיתים קרובות אנו תופסים אשליות אופטיות רק באופן לא מודע או לא מבינים שאנו נכנעים לאשליה עד שהכיבוי של הגורמים המפעילים או משיכת מידע מאיברי החישה האחרים יוכיח את ההיפך. זה מנוצל בתחומים שונים כגון קולנוע, ציור או אדריכלות. מידע מעניין נוסף מתחום רפואת עיניים זה: סקירה של כל הנושאים שפורסמו בעבר מתחום רפואת העיניים ניתן למצוא ב- Ophthalmology AZ
- הסבר לאשליה אופטית
- אדום- ירוק- חולשה
- עיוור צבעים
- בחינת ראיית צבע
