אובדנות היא נושא רציני ביותר, כאשר יותר מ -10,000 אנשים לוקחים את חייהם מדי שנה בגרמניה בלבד. מספר המקרים הלא מדווחים יהיה בהחלט גבוה בהרבה. לפיכך, מספר ההתאבדויות עולה משמעותית על מספר ההרוגים בתנועה בשנה.
מהי התאבדות?
אובדנות, או נטייה אובדנית, מתארת מצב נפשי בו מחשבותיו, הפנטזיות וגם פעולותיו של האדם שנפגע מכוונות להביא למותו שלו. מצב זה יכול להיות מתמשך, חוזר על עצמו או להתקיים רק במצבי משבר. בהתאבדות מבדילים בין מחשבות אובדניות (אין רצון ממשי להתאבד) לבין מחשבה אובדנית דחופה, המסתירה כוונות ותוכניות אובדניות ספציפיות. אובדנות אינה מחלה, אלא סימפטום לבעיה בסיסית. בעיה פסיכולוגית נעשתה כה חריפה שרק ייאוש וחוסר תקווה שוררים. הנפגעים מוצאים את חייהם בלתי נסבלים ולכן רוצים לסיים אותם. אין אפשרות לשנות את החיים הנוכחיים לטובה בנטיות אובדניות חריפות. התאבדות נראית לאדם המושפע כמוצא היחיד. הטיפול באובדנות הוא בין האתגרים הקשים ביותר העומדים בפני בריאות מערכת טיפול.
סיבות
ישנם גורמים רבים ושונים לאובדנות. אלו כוללים:
- הפרעת דיכאון
- תלות באלכוהול או בסמים
- ניסיונות התאבדות בעבר
- התאבדויות במשפחה או בסביבה קרובה
- הפרעות אישיות
- הפרעות נוירוטיות
- סכיזופרניה
- בידוד ובדידות, למשל בגיל מבוגר.
- לחצים תעסוקתיים
- אבטלה או סיבות אחרות המובילות לרמה גבוהה של חוסר תקווה וחוסר פרספקטיבה
- סביבה אלימה
- בעיות כלכליות
- קלילים
- אובדן הערכה עצמית
- תלות באנשים אחרים
- חוויות טראומטיות או מלחיצות כמו אובדן של אדם אהוב, למשל, באמצעות מוות או גירושין
- מחלה קשה או חשוכת מרפא
אובדנות יכולה להתרחש בגלל אירוע אחד, אך היא יכולה לנבוע גם מרצף של אירועים שונים. האופן בו חווים את הלחצים באופן אינדיבידואלי שונה במהותם.
תסמינים, תלונות וסימנים
סימפטום אופייני לאובדנות הוא חשיבה של האדם או דיבורו על מוות או חוסר שביעות רצון ביחס לחיים או לבעיות. בדרך כלל יש להתייחס לכך ברצינות רבה ולהבין אותה כאות אזעקה. זו תפיסה מוטעית נפוצה שאנשים שמתכננים לקחת את חייהם לא לדבר בנוגע לזה. רוב האובדנים לדבר על העובדה שנמאס להם מהחיים או שחייהם נראים להם חסרי משמעות. בקדמות המעשים האובדניים, לעיתים קרובות חל שינוי מהותי במצב הרוח ובהתנהגות. לעיתים קרובות נצפה כי הם מגיבים יותר רגשית ונוטים להתפרצויות רגשיות חזקות, למשל, פחד, עצב, התפרצויות כעס, תחושות בושה ואשמה. לאחר מכן האדם המושפע נקלע למצב דיכאוני. הוא מאמין שהוא יכול להימלט מכך רק על ידי התאבדות. חוסר תקווה עמוק התחיל. אנשים אובדניים לעיתים קרובות נסוגים ומתקשרים פחות. מצד שני, נצפה לעיתים קרובות שאנשים שהחליטו להתאבד נראים פתאום "הקלים", כך שהם תקשורתיים ופתוחים יותר מבעבר. מסירת רכוש או הסדר עניינים עשויים להוות אינדיקציה לאובדנות.
אבחון ומהלך המחלה
מספר שיקולים ממלאים תפקיד חשוב באבחון ההתאבדות. אלו כוללים:
- כיווץ, היפוך תוקפנות ופנטזיות אובדניות.
- גורמי סיכון כוללים מחלות נפשיות והפרעות, במיוחד דיכאון וסכיזופרניה (שלב אקוטי)
- התמכרות
- משברים פסיכו-סוציאליים כמו פרידה או מוות של אדם אהוב.
- כמעט לא קשרים חברתיים
- ניסיונות התאבדות קודמים או התאבדויות במשפחה.
- חוסר תקווה, ייאוש, חרדה, חוסר שמחה, נדודי שינה.
- התפטרות
- שחרור ממוסד פסיכיאטרי
גורמים אלה הם רציניים מאוד וכך גם ההתאבדות. כאן, ככל שמוקדם הסיכון מוכר, כך טוב יותר, מכיוון שככל שהוא ארוך יותר מצב נמשך, כך גם הרצון להתאבד יכול להתמצק.
סיבוכים
יש להתייחס לאובדנות, עם סיבוכיה, ממקרה למקרה. יתר על כן, ניתן להבין זאת בעצמו כסיבוך של דכאון. אובדנות טומנת בחובה סיכון לא להיות מוכר או מובן. לא לעיתים נדירות, דכאון בפרט אינו נראה לעיני הסובבים אותו ומוביל לעלייה בפסיכולוגיה לחץ עקב אי מתן עזרה. כך גם לגבי אובדנות, שבמקרים כאלה מתבררת לרוב רק עם ניסיון התאבדות (מוצלח). בנוסף, צורה זו של סבל נפשי יכולה להיות חריפה מאוד, מה שמוריד את סף העיכוב לביצוע מעשים משפיעים - פעולות הרסניות ואובדניות, ובכך הופך את התערבותם של צדדים שלישיים או מטפלים לבלתי אפשרית. אובדנות מובילה עוד יותר לסיבוכים בטיפולים הרפואיים. לדוגמא, חוסר נכונות לחיות אצל האדם המושפע עשוי להיות שהוא מסרב לתרופות או לצריכת מזון. התוצאה היא סיכונים גבוהים יותר (המקובלים על ידי המתאבד), שיש להם השלכות משפטיות ורגשיות על רופאים וקרובי משפחה. סיבוכים יכולים לנבוע גם מניסיונות התאבדות שלא צלחו. הַטָלַת מוּם, מוֹחַ נזק וכדומה מתרחשים ומשמעותם לעיתים קרובות הארכת הסבל הנתפס עבור הנפגעים.
מתי עליך לפנות לרופא?
אנשים שחושבים לסיים את חייהם בכוחות עצמם צריכים לפנות לעזרה רפואית או טיפולית. אם יש רפיון מתמשך כלפי החיים או תחושת חוסר תועלת מדאיג. אם עולות מחשבות על חוסר התועלת או המיותר של עצמו, יש לחלוק את אלה עם אנשים אחרים. אם אחרים אינם יכולים לחוש רגשות עוד, אם משאלות וחלומות נעלמים, או אם חוסר תקווה נכנס, יש לדון עם הרופא על התפיסות. אם האדם המושפע מגיע לנקודה בחייו בה הוא מאמין שהוא נטל עבור הסביבה הקרובה, עליו להתייחס בגלוי לחששותיו. אם האדם המושפע מתמודד לעתים קרובות עם דרכים לשים קץ לחייו שלו, יש צורך בעזרה. אם מתעוררות תוכניות קונקרטיות לגבי אופן התרחשות מותו של האדם, קיים צורך חריף בפעולה. אם מתרחשים מעשים פוגעים עצמית, נכתב תעודת התאבדות או שהאדם המושפע מתחיל לבטל את החוזים הקיימים, צריכה להיות עירנות מוגברת. אם אדם מבטא פעולות ברורות כי עוֹפֶרֶת לפטירתו הרצונית שלו, יש להזהיר את שירות החירום. אחרת, קיים אי מתן סיוע, העונש על פי החוק. צו חובה מורה במקרה של חשד קשיח לאובדנות.
טיפול וטיפול
כדי לחקור את הסיבות לאובדנות ולהתחיל בטיפול מתאים, זה יכול רק מומחה. הנה ה תרפיה תלוי בהדק המתאים של כוונות ההתאבדות. לעתים קרובות, יש לטפל באדם שנפגע במחלקה פסיכיאטרית סגורה, דבר הנעשה לרוב בניגוד לרצונו על מנת להגן עליו. במקרה של דכאון, תרופות נוגדות דיכאון או משתמשים בחומרים מייצבי מצב רוח. במצבים של מאניה-דיכאון, התסמינים הקליניים הם בדרך כלל חמורים, כך שנדרש שילוב של תרופות שונות. במקרה של אובדנות הנובעת ממצב החיים, פסיכותרפיה או סוציוטרפויטית אמצעים שימושיים. קשר טוב בין הרופא למטופל חשוב תמיד להצלחה תרפיה.
מניעה
בעצם אין יצר אובדני. לפני שאנשים שומרים על כוונות כאלה, בדרך כלל קרה הרבה, וכאן בדיוק חשוב להתערב ולעזור. אם קיים מצב חירום, יש לפנות לעזרה באופן מיידי ולהזעיק את רופא החירום ללא דיחוי. חשוב להודיע לו שהאדם אובדני. מי שמזהה סימני התאבדות ופועל יכול להציל חיים. באופן עקרוני, זה לא בסדר להטיף או להנזיל את האדם האחר, להמעיט בערך המצב או לזלזל בו. במקום זאת יש להתייחס ברצינות למצבו של האדם האחר, שכן נראה שהוא חסר תקווה כרגע. אין להשאיר את האדם המושפע לבדו במצב, אלא לקבל תמיכה ואהדה.
טִפּוּל עוֹקֵב
אובדנות היא תופעה שיש להתייחס אליה ברצינות רבה, ו תרפיה צריך להיות מלווה בטיפול מעקב צמוד. אנשי הקשר לכך הם פסיכיאטרים או פסיכולוגים וכן הרופא הכללי. הסיבה לנטייה להתאבדות ממלאת תפקיד חשוב בטיפול המעקב. חשוב לדעת האם אירוע טראומטי יחיד הוא הסיבה לכוונות אובדניות או שמא דיכאון הוא הגורם למחשבות אלו. חשוב שתהיה רשת חברתית אליה יוכל האדם המושפע תמיד לפנות כאשר מתעוררות בעיות או שיש צורך אחר בכך לדבר. קרובי משפחה וחברים יכולים גם לספק זאת במידה מסוימת. לרוב מומלץ לבקר בקבוצת עזרה עצמית. כאן המושפעים יכולים להציע חילופי ערך של חוויות וטיפים מועילים בסביבה מוגנת. תחביבים ומגעים חברתיים בשעות הפנאי מתאימים גם לליווי טיפול אובדני. מי שמרגיש חרדה וחוסר שקט יכול גם להפחית זאת עם הַרפָּיָה שיטות. אלה נלמדים בצורה הטובה ביותר בקורס, כך שניתן יהיה לתרגל אותם באופן קבוע בבית לבד. יש מגוון רחב של אפשרויות: שריר פרוגרסיבי הַרפָּיָה, אימון אוטוגני או מסעות פנטזיה, למשל. יוגה יכול גם לעזור. דרך השילוב של פיזי ו תרגילי נשימה, הַרפָּיָה ו מדיטציה, יש לו השפעה הוליסטית על הגוף, הנפש והנשמה.
מה אתה יכול לעשות בעצמך
ביטויים של רצון לבצע מעשים אובדניים עלולים להלחיץ מאוד את הסביבה החברתית עוֹפֶרֶת למצבים של דרישות מוגזמות. מסיבה זו, יש לנקוט בזהירות יתרה כאשר מטפלים בנושא רגיש זה. במקרה של כוונה אובדנית, מומלץ לאדם הנוגע בדבר לפנות לעזרה מקצועית. מומלץ לעבוד עם פסיכותרפיסט. לעתים קרובות, האדם הנוגע בדבר אינו מסוגל להתגבר בעצמו על השפל הרגשי. תמיד מומלץ לדון בגלוי במחשבותיו וברגשותיו עם מקורבים. עם זאת, אם הרצון לשים קץ לחיים שלך מתגבש, יש צורך בעזרה מקצועית. ברגע שהרצון להתאבד מתפתח לתוכניות קונקרטיות, יש לנקוט בפעולה. בשום פנים ואופן אסור שהאדם המושפע יהיה לבדו או להישאר באזורים ובמצבים בהם נראה כי חוסר התקווה הופך להיות גדול עוד יותר. במצב חירום, האדם המושפע יכול להזהיר את שירותי החירום בעצמו או ליצור קשר עם שירות טיפול פסטורלי. בנוסף, זה יכול להיתפס כנעים ומועיל אם יש חילופי דברים עם אנשים אובדניים לשעבר. כאן יש מידה מקסימאלית של אמפתיה, כך שהאדם המושפע ימצא בן שיח טוב שחווה את מצבו הלחוץ בעצמו ויכול להצביע על דרכים.
