עדויות קליניות למרכז הדיבור המוטורי
נגעים באזור מרכז הדיבור המוטורי נקראים אפזיה של ברוקה. אפזיה פירושה כמו חוסר דיבור. האפזיה של ברוקה מביאה לתסמינים אופייניים המאפשרים להבדיל אותה מהאפזיה של ורניקה (ראו להלן).
לפיכך, למרות שהאנשים שנפגעו עדיין יכולים להבין מה מדברים וקוראים, הם יכולים לדבר רק בקושי ניכר. בהתאם למידת הנזק, המטופל אינו יכול עוד ליצור מילים בודדות או שהפקת הדיבור נעדרת לחלוטין. תסמינים אופייניים לאפזיית ברוקה כוללים ייצור דיבור הואט באופן משמעותי, מתוח ולעיתים קרובות לא ניתן לבטא את הביטוי.
יש לציין כי האפזיה של ברוקה אינה נגרמת על ידי שיתוק שרירים חיוני לייצור הדיבור. ההפרעות שהאנשים המושפעים מראים בעת דיבור נוכחות בצורה דומה בעת כתיבה.
- היווצרות מילים חדשות (חושיות)
- מדברים משפטים קצרים ומרושעים (בסגנון מברק)
- היעדר כמעט מוחלט של תחביר דקדוקי (אגרמטיזם).
אנטומיה של מרכז השפה החושית
אזור ורניקה ממלא תפקיד עצום בהבנת השפה. משמעות הדבר היא שהיא ממלאת תפקיד לא רק בתקשורת בין אישית אלא גם בתהליכי חשיבה של אדם, מכיוון שגם אלה עוברים בעיקר ניסוחים לשוניים.
עדויות קליניות למרכז השפה החושית
נגע באזור ורניקה עם הפרעת דיבור נקרא חושי או אפזיה של ורניקה. במקרה זה הבנת הדיבור מופרעת בבירור. בניגוד לחולים עם אפזיה של ברוקה, חולים מדברים לרוב בצורה שוטפת והרבה (לוגוריאה) ובניגון משפט רגיל, אך לרוב במילים בלתי מובנות.
מבנה משפט ודקדוק בדרך כלל כבר לא הגיוני. הם משתמשים בפרפאזות סמנטיות ופונטיות. פרפזיות סמנטיות מתארות בלבול של מילים מקבוצת משמעויות דומה, למשל שולחן במקום כיסא.
פרפזיות פונומטיות הן ניאולוגיות המאפשרות לנחש את המשמעות המקורית של מילה (למשל נורה במקום פרח), אך בחלק מהמקרים אינן מאפשרות לזהות את המילה המקורית. בניגוד לאפזיה של ברוקה, חולים עם אפזיה של ורניקה בדרך כלל לא מבחינים שמשהו לא בסדר בשפה שלהם, ולכן הם לא מבינים מדוע עמיתם לא מגיב בצורה מספקת. לעומת זאת, נגע בקליפת המוח השמעית בחצי הכדור הלא-דומיננטי, אינו מביא לפגיעה בהבנת הדיבור, מכיוון שמרכז הדיבור ורניקה נמצא רק בצד אחד, בחצי הכדור השולט של מוֹחַ.
הפרעה בחצי הכדור הלא דומיננטי מובילה בין היתר לאובדן ההבנה וההכרה במוזיקה. נזק ל- gyrus angularis, המחבר את קליפת המוח השמינית עם קליפת המוח הראייתית, גורם לרוב להפרעות במרכז הדיבור. לכן מרכז הדיבור הוא רשת מורכבת שיש לה שני איברים עיקריים באונות הקדמיות והזמניות ומחוברת לאזורים אחרים של מוֹחַ באמצעות סיבי עצב רבים. אין ספק, כיום מקור השפה עדיין אינו מובן במורכבותו.
