מבוא
ישנן מספר אפשרויות טיפוליות ותרופות לטיפול ב אֶפִּילֶפּסִיָה המוצגים להלן.
אפשרויות טיפוליות
הטיפול של אֶפִּילֶפּסִיָה צריך להיות סיבתי ככל האפשר. משמעות הדבר היא שאם ידוע על סיבה, יש לטפל בה. אם הסיבה אינה ידועה, אֶפִּילֶפּסִיָה באופן עקרוני ניתן לטפל הן ברפואה והן בניתוח.
המטופל צריך תמיד לקבל עצות מפורטות כיצד לחיות. זה כולל, למשל, מידע על קצב השינה או כיצד להימנע מטריגרים כמו אלכוהול. יש להציע ייעוץ גנטי גם במידת הצורך.
משתמשים בדרך כלל בסמים רק כאשר התרחשו לפחות שני התקפים בלתי מעוררים; התקף יחיד בלבד אינו מספיק כאינדיקציה לטיפול. עם זאת, ישנם יוצאים מן הכלל, למשל, כאשר אפילפסיה מהווה איום חיוני, או בנסיבות חברתיות מסוימות, למשל במקצועות מסוימים. יתר על כן, ישנם גם יוצאים מן הכלל בנוכחות שינויים ב- EEG האופייניים לאפילפסיה.
בנסיבות מסוימות, התרופה לא חייבת להילקח לכל החיים: אם לא מופיעים התקפים במשך 2-3 שנים בזמן נטילת הטבליות, ניתן לצמצם אותן בהדרגה לאורך תקופה של 6-12 חודשים ולבסוף להפסיקן לחלוטין. אם תרופות אינן מראות יעילות כלשהי, התערבות כירורגית נותרה כחלופה. התנאי המוקדם לכך הוא נוכחות של מוקד ב מוֹחַ אחראי להתקפי האפילפסיה או לסבל רב מצד המטופל.
העובדה שלפחות שתי תרופות לא הראו כל יעילות היא גם אינדיקציה לניתוח. אם קיים מוקד, ניתן להסירו בניתוח; אם אין מוקד, ניתן להשתמש בממריץ נרתיק. זהו מכשיר הממריץ עצב, ה- עצב הוואגוס, ובכך משפיע על התפתחות ההתקפים.
הסטטוס אפילפטיקוס מטופל על פי תוכנית מדורגת. ראשית, lorazepam ניתנת להתקפים כלליים ו- conazepam להתקפים מוקדיים. אם זה לא יעיל, פניטואין מנוהל.
לבסוף, המטופל הוא באינטובציה וניתן לו פנוברביטל. בתחילה, מחפשים מונותרפיה. משמעות הדבר היא שימוש בתרופה אחת בלבד מקבוצת התרופות נגד פרכוסים. אם התרופה אינה יעילה, יש לתת תחילה חבר אחר בקבוצה זו ורק אם היא אינה יעילה שוב יש להתחיל טיפול משולב עם תרופה אנטי אפילפטית שנייה.
