האם חיידקים בדם מדבקים?
על מנת להבהיר שאלה זו, חשוב קודם כל לזכור כי זיהום הוא העברה פעילה או פסיבית של פתוגן לאורגניזם אחר, כגון גוף האדם. אם הפתוגן נשאר באורגניזם זה ואז יכול להתרבות, מתרחש זיהום כביכול, שאחריו יכולה להתפתח התמונה הקלינית המתאימה. הימצאותו של סיכון לזיהום בעת התמודדות עם בני אנוש חולים אינה באה לידי ביטוי באותה מידה בכל מחלה ובכל שלב במחלה, אלא תלויה בעיקר בהפרשת פתוגנים פעילים על ידי המטופל.
באופן עקרוני, כל אדם חולה המפריש פתוגנים "קיימא" עלול להידבק, ללא קשר לתמונה הקלינית שלו. העברת פתוגנים מדבקים בדרך כלל אפשרית באמצעות מגע עם נוזלי גוף והפרשות האדם החולה. דוגמה לכך היא התפשטות ה - נגיפי הצטננות דרך הפרשות של ריריות האף והלוע שנוצרות בקשר לקור ומונעות באמצעות עיטוש ושיעול.
ההעברה וההדבקה לאחר מכן אפשרית באמצעות מגע ישיר עם האדם החולה, אך גם באמצעות מגע עקיף עם הפרשות גופו של האדם הפגוע, למשל באמצעות ידיות לדלת. דוגמאות נוספות למחלות בהן הפרשות המטופל מדבקות במיוחד הן בעיקר בטן או מחלות מעיים הקשורות הקאה או שלשול. מחלות, כמו HIV, קשורות במיוחד לגילוי הפתוגנים ב דם.
במקרה של אלה, קשר עם המטופל דם חייבים להתייחס כמדבקים, לפיה העברה דרך עור לא פגום היא מאוד לא סבירה. המצב דומה עם מרבית הפתוגנים שניתן לזהות אותם בעיקר ב דם. בהתאם, אדם שיש לו תוצאה חיובית בזיהוי פעיל בקטריה בדם באופן עקרוני מדבק וקיים סיכון לאחרים להידבק בהם.
עם זאת, יש לציין כי העברת פתוגנים אלה אפשרית בדרך כלל רק באמצעות מגע עם נוזלי גוף, במיוחד הדם של האדם הנוגע בדבר. עם זאת, חולים בהם ה בקטריה נכנסו בעקיפין לזרם הדם באמצעות קולוניזציה והדבקה של רקמות ובהמשך העברה לדם בדרך כלל יש סיכון גבוה יותר לזיהום, שכן אצל חולים אלו הזיהום בפתוגנים יכול לנבוע לא רק מהדם, אלא גם מהרקמה המושבתת בעיקר. נחזור לדוגמא הנ"ל של דלקת ריאות: במקרה זה, זיהום בפתוגנים של חולה זה מקורו לא רק בדם, אלא גם בהפרשות הסימפונות והלוע שנוצרו במהלך ריאות מחלה, אותה הוא בדרך כלל מגרש באמצעות מחלה קשה שיעול.
