אִבחוּן
אבחנה של מוגזם פחד מאובדן, בפסיכולוגיה המכונה "הפרעה רגשית עם חרדת הפרדה של ילדות", נעשית על בסיס דפוסי התנהגות מסוימים נצפים ופחדים המובעים על ידי הילד. אלה כוללים, למשל, סירוב ללכת לבית הספר או גן ילדים על מנת להישאר עם המטפל או פחדים מתמידים אך לא מציאותיים מפני סכנות העלולות להפריד את הילד מהמטפל. פחדים אלה יכולים להשפיע גם על הילד כתסמינים גופניים, כולל כאבי ראש, בחילה ו הקאה or כאב בטן.
בעוד שרוב ההתנהגויות הללו מתרחשות אצל רוב הילדים כשהם מתפתחים, האבחנה של הפרעה רגשית כזו עוסקת בעיקר במידת ומשך ההתנהגויות הללו. באופן כללי, לא ניתן לתת נסיבות או התנהגות מדויקים כאשר חשש מאובדן עדיין "נורמלי" אצל ילדים וכאשר הם נחשבים "חריגים", שכן אלה תלויים בגורמים רבים, כגון אופיו של הילד או סביבתו. ברוב המקרים, לעומת זאת, השוואה עם ילדים באותו גיל והחלפה עם הורים אחרים על התנהגות ילדיהם יכולים לסייע בהערכה טובה יותר של ילדו.
זה נורמלי לחלוטין וגם נקבע מטבעם כי תינוקות ופעוטות יתחילו לבכות כשהוריהם עוזבים או אפילו מאבדים אותם, כי הם עדיין לא למדו שהורים תמיד חוזרים. הבנה זו מתפתחת רק עם הזמן, כך שילדים בני שנה לא תמיד מתחילים לבכות ברגע שהמטפלת (האם או האב) לא נראית לעין. המונח "בולט" יתאר התנהגות בה תהליך זה מתרחש הרבה יותר מאוחר וילדים בגיל שנתיים-שלוש עדיין מגלים חרדה בולטת ברגע שהמטפלת מתרחקת לכמה דקות. מבחן נוסף עבור רוב הילדים הוא תחילתם גן ילדים שנים, מכיוון שזו בדרך כלל הפעם הראשונה שהם נפרדים מהוריהם במשך זמן רב. אולם בדרך כלל הילדים מתרגלים לעובדה שהם צריכים לבלות כמה שעות ללא הוריהם בתוך שבוע או שבועיים. אם תהליך זה נמשך זמן רב יותר או אם החששות המתעוררים אפילו לא מאפשרים להגיע גן ילדים, ניתן לתאר זאת גם כ"בולטים לעין ", ועל כן יש להתייחס באופן ספציפי לפחדיו של הילד ולמצוא אמצעים להתמודד איתם.
כל המאמרים בסדרה זו:
