חירשות: גורמים, תסמינים וטיפול

סקירה קצרה

• גורמים וגורמי סיכון: פגמים בגנים, השפעות על התינוק במהלך הריון או לידה, דלקות אוזניים, תרופות מסוימות
• תסמינים: חוסר היענות לצלילים, בילדים חוסר התפתחות דיבור.
• אבחון: שיקוף אוזניים, בדיקת Weber ו-Rinne, אודיומטריית סף קול, אודיומטריית דיבור, אודיומטריית גזע המוח וכו'.
• טיפול: עזרים כגון מכשירי שמיעה לאובדן שמיעה, תותבת אוזן פנימית (שתל שבלול) לחירשות
• מהלך ופרוגנוזה: חירשות לא ניתנת לביטול; ניתן להכיל נזק תוצאתי של חירשות על ידי טיפול
• מניעה: הימנעות מאלכוהול, ניקוטין, סמים ותרופות במהלך ההריון מפחיתה את הסיכון לחירשות אצל הילד

מהי חירשות?

חירשים אינם בהכרח גם אילמים. עם זאת, יש אנשים חירשים-אילמים בדיוק כמו שיש אנשים חירשים ועיוורים. איתם התקשורת מוגבלת מאוד.

אנטומיה ופיזיולוגיה של האוזן

ניתן לחלק את האוזן לשלושה חלקים: אוזן חיצונית, אוזן תיכונה ואוזן פנימית.

האוזן החיצונית מורכבת מהפינה ותעלת השמע החיצונית, שדרכה מגיעים גלי הקול לאוזן התיכונה (הולכת אוויר).

המעבר לאוזן התיכונה נוצר על ידי עור התוף, המחובר ישירות למה שנקרא malleus. ה-malleus, יחד עם שתי עצמות זעירות נוספות, אינקוס (סדן) וסטייפ (סטיפס), יוצרים את מה שנקרא עצמות השמיעה. הם מוליכים צליל מעור התוף דרך האוזן התיכונה לאוזן הפנימית, שם ממוקמת התפיסה השמיעתית.

צליל נרשם בשבלול, מועבר למוח דרך עצב השמיעה ומעובד שם. כל שלב של תפיסה ועיבוד שמיעה חשוף להפרעות, שבמקרים חמורים מוביל לחירשות.

לקויי שמיעה או חירשים?

אובדן שמיעה מוגדר כתפיסה שמיעתית לקויה, בעוד שחירשות מוגדרת כאובדן מוחלט של תפיסה שמיעתית. ניתן לקבוע את ההבחנה באופן אובייקטיבי באמצעות בדיקת שמיעה הנקראת אודיומטריה של סף טון: זו קובעת את אובדן השמיעה באיזור הדיבור הראשי. טווח הדיבור העיקרי הוא טווח התדרים בו מתרחש רוב הדיבור האנושי. ירידה בשמיעה של 100 דציבלים ומעלה בטווח הדיבור הראשי עונה על ההגדרה של חירשות.

מהם הגורמים לחירשות?

הפרעת הולכת קול היא כאשר צליל המגיע דרך תעלת השמע החיצונית אינו מועבר בדרך כלל דרך האוזן התיכונה לאוזן הפנימית. הסיבה היא בדרך כלל פגיעה בעצמות המגבירות את הקול באוזן התיכונה. הפרעה כזו היא מולדת אצל אנשים מסוימים; אצל אחרים הוא מתפתח במהלך החיים.

למרות שהפרעת הולכת קול היא סיבה אפשרית לאובדן שמיעה, היא לא יכולה להיות הסיבה היחידה לחירשות. הסיבה לכך היא שניתן לקלוט צליל גם מבלי לעבור באוויר (הולכת אוויר), שכן חלק קטן ממנו מגיע גם לאוזן הפנימית דרך עצמות הגולגולת (הולכת עצם).

ליקוי שמיעה פסיכוגני: במקרים נדירים, הפרעות פסיכיאטריות מובילות לחירשות. מתח פסיכולוגי מפריע לתחושת השמיעה אצל אנשים מסוימים - גם ללא נזק שניתן לגלות באוזניים. ניתן להשתמש בבדיקות שמיעה אובייקטיביות כדי להעריך האם אותות אקוסטיים עדיין מגיעים למוחו של המטופל או לא.

חירשות מולדת

יש הפרעות שמיעה שנקבעו גנטית. אינדיקציה אחת לכך היא התרחשות תכופה של חירשות במשפחה. טריגרים של חירשות גנטית הם מומים באוזן הפנימית או במוח.

בנוסף, קיים סיכון שזיהומים של האם במהלך ההריון, למשל באדמת, יפגעו בהתפתחות תקינה של השמיעה אצל העובר ובכך יובילו לפגיעה בתחושת השמיעה ואף לחירשות.

גם מחסור בחמצן ודימום מוחי במהלך הלידה גורמים לחירשות אצל חלק מהילדים. למשל, לפגים, שלעיתים קרובות סובלים ממחסור בחמצן זמן קצר לאחר הלידה בשל בשלות ריאות לא מספקת, יש סיכון מוגבר לאובדן שמיעה.

מחקרים הראו כי עיכוב התפתחותי בהבשלת מסלול השמיעה יכול להוביל גם לאובדן שמיעה. במקרה זה, השמיעה משתפרת לרוב במהלך שנת החיים הראשונה. אולם לפעמים, אובדן שמיעה או חירשות עמוקים נמשכים.

חירשות נרכשת

הסיבה השכיחה ביותר לחירשות נרכשת היא זיהום ממושך באוזן. במקרים חמורים הדבר פוגע הן באוזן התיכונה (הולכת קול) והן באוזן הפנימית (תחושת הקול). גם זיהומים של קרומי המוח (דלקת קרום המוח) או מוח (דלקת המוח) גורמים לפעמים לחירשות.

גורמים נוספים לחירשות נרכשת הם גידולים, נזקי רעש, הפרעות במחזור הדם, אובדן שמיעה או מחלות כרוניות של האוזן כמו אוטוסקלרוזיס. לעתים רחוקות יותר, מזהמים תעשייתיים (למשל, פחמן חד חמצני) ופציעות מובילים גם לחירשות.

כיצד מתבטאת חירשות?

מבחינים בין חירשות חד-צדדית לדו-צדדית. יש אנשים שחרשים מלידה. במקרים אחרים, חירשות מתפתחת בהדרגה או מתעוררת בפתאומיות, למשל, כתוצאה מתאונה.

חירשות חד צדדית

בחרשות חד צדדית, השמיעה אינה נפגעת לחלוטין, אך לרוב היא נפגעת באופן משמעותי. אנשים אחרים מבחינים לעתים קרובות שהאדם המושפע מגיב באיחור או בכלל לא לצלילים כגון מפץ חזק פתאומי.

חירשות דו צדדית

בחרשות דו-צדדית, תחושת השמיעה אובדת לחלוטין ולכן תקשורת באמצעות חילופי מידע אקוסטיים כגון דיבור אינה אפשרית. מסיבה זו, התפתחות הדיבור נפגעת קשות בילדים חירשים, במיוחד אם החירשות קיימת מאז הלידה. החשד לחירשות דו-צדדית אצל ילדים צעירים מתעורר כאשר ברור שהם אינם מגיבים לצלילים.

עקב הצימוד ההדוק בין חושי שיווי המשקל והשמיעה, מתרחשים התקפי סחרחורת ובחילות גם בחרשות.

כיצד מאבחנים חירשות?

מומחה האוזן, האף והגרון (אף אוזן גרון) הוא האדם הנכון לאבחן חירשות. במהלך הראיון ללקיחת ההיסטוריה הרפואית (אנמנזה), ישאל הרופא בעיקר על הסיבה לחשד לחירשות, גורמי סיכון להפרעות שמיעה וחריגות קודמות.

• לעתים קרובות הילד אינו מגיב כאשר מדברים אליו או מתקשרים אליו.
• ההוראות אינן מבוצעות כהלכה.
• לעתים קרובות עוקב ב"איך?" או מה?".
• התפתחות השפה אינה מתאימה לגיל.
• מובן הדיבור נפגע על ידי ניסוח לקוי.
• בעת צפייה בטלוויזיה או האזנה למוזיקה, הילד מגדיר רמות ווליום גבוהות במיוחד.

אינדיקציות אלה יכולות להיות מיושמות גם על מבוגרים מושפעים, אם כי ביטוי נורמלי יחסית במבוגרים שלא היו חירשים מאז ילדותם.

לאחר האנמנזה מתבצעות בדיקות ובדיקות שונות לבירור החשד לחירשות. עם זאת, בדיקות השמיעה השונות מאפשרות לרוב רק אמירה על יכולת השמיעה בשילוב. הבדיקה המפורטת של הבנת הנשמע והדיבור משמשת גם לקביעת מידת הלקות השמיעה או, במקרה של מבוגרים, הפחתה בכושר ההשתכרות.

אוטוסקופיה (בדיקת אוזניים)

מבחן וובר ורין

בדיקות Weber ו-Rinne מספקות מידע חשוב על סוג ומיקומה של לקות השמיעה. הרופא גורם למזלג הכוונון לרטוט ומחזיק את קצה המזלג בנקודות שונות סביב הראש:

בבדיקת Weber הרופא מניח את מזלג הכוונון במרכז ראשו של המטופל ושואל האם המטופל שומע צליל טוב יותר באוזן אחת מאשר בשנייה. בדרך כלל, השמיעה זהה בשתי האוזניים. עם זאת, אם המטופל שומע את הצליל חזק יותר בצד אחד (לרוחב), הדבר מצביע על הפרעה בהולכה קולית או על הפרעה בתפיסת קול.

אם המטופל שומע את הצליל חזק יותר באוזן הפגועה, הדבר מצביע על הפרעה בהולכת קול. אם, לעומת זאת, החולה שומע את הצליל חזק יותר בצד הבריא, הדבר מעיד על הפרעה בתפיסת הקול באוזן החולה.

בדיקות שמיעה: שיטות סובייקטיביות

שיטות סובייקטיביות של בדיקת הקשבה דורשות שיתוף פעולה של המטופל. כך ניתן לבדוק את כל מסלול הליך השמיעה.

אודיומטריית סף קול

בדיקת השמיעה הקלאסית נקראת בפי הרופאים אודיומטריה. באודיומטריית סף טון, השמיעה של צלילים דרך אוזניות או אוזניות הולכת עצם משמשת לקביעת סף השמיעה תלוי התדר. סף השמיעה מתבטא בדציבלים. זה מסמן את הגבול התחתון של עוצמת הקול שממנו המטופלים יכולים פשוט לתפוס את הצליל.

אודיומטריית דיבור

השלמה לאודיומטריית סף הטון היא אודיומטריית דיבור. במקום צלילים מושמעות מילים או צלילים למטופלים, שצריכים לזהות ולחזור עליהם. כך נבדקת גם הבנת הדיבור. זה חשוב במיוחד לחיי היומיום וגם עוזר, למשל, להתאמת מכשירי שמיעה בצורה נכונה.

בחינות אחרות

במיוחד אצל ילדים משתמשים בבדיקות שמיעה אחרות בנוסף לאודיומטריה לבדיקת יכולת השמיעה. אם חבישת אוזניות מסרבת או אינה אפשרית, משתמשים ברמקולים. למרות שהליך זה אינו מאפשר בדיקה של האוזניים בהפרדת צד, הוא עדיין מספק אינדיקציות ליכולת השמיעה. נהלים מיוחדים אחרים למקרים אלה כוללים אודיומטריה התנהגותית, אודיומטריה רפלקסית, התניה חזותית ואודיומטריית משחק מותנית.

בנוסף, מבחנים כמו מדד ה-Short Increment Sensitivity Index (SISI) או מבחן פאולר מספקים רמזים האם הגורם לאובדן השמיעה/חירשות נמצא ברישום הקול בשבלול או בנתיבי העצבים הסמוכים (שמיעתיים) נָתִיב).

בדיקות שמיעה: שיטות אובייקטיביות

טימפנומטריה

טימפנומטריה (אודיומטריה עכבה) היא בדיקה חשובה ביותר המשמשת כל ילד עם חשד להפרעת שמיעה: גלי קול הנכנסים לאוזן מגיעים אל עור התוף (טימפנום) דרך תעלת השמיעה החיצונית. הטימפנום הוא עור דק הנעים על ידי גלי הקול. תנועה זו מפעילה תנועה של עצמות השמיעה במורד הזרם, ומתחילה את מפל תפיסת הקול.

בטימפנומטריה, הרופא מחדיר בדיקה לאוזן, ואוטם אותה אטומה. הגשושית פולטת צליל ומודד באופן רציף את ההתנגדות של עור התוף ובכך גם את זו של עצמות השמיעה במורד הזרם. זה מספק מידע על הפונקציונליות של האוזן התיכונה.

מדידה של רפלקס stapedius

הקרנת יילודים

מאז 2009, כל הילודים נבדקו לאיתור חירשות. המטרה היא לזהות הפרעות שמיעה בשלב מוקדם עד החודש השלישי לחיים ולהתחיל בטיפול עד החודש השישי לחיים. שתי השיטות הבאות משמשות גם בהקרנת יילוד זו.

האחת היא מדידת מה שנקרא פליטות אוטואקוסטיות, הליך ללא כאבים לבדיקת תפקוד השבלול. הפליטות הן הדים שקטים מאוד המגיעים מהאוזן הפנימית. תאי השיער החיצוניים באוזן הפנימית פולטים הד זה בתגובה לגל קול שנכנס.

לצורך כך מותקנות למטופל אוזניות המפיצות צליל. לאחר מכן, אלקטרודות המחוברות לקרקפת מודדות את צורת העירורים החשמליים ואת הזמן בין הטון לתגובה החשמלית בעצבים ובמוח.

בדיקות נוספות בחרשות

במיוחד במקרים של חירשות פתאומית, הרופא מחפש סיבות ספציפיות, כמו חפץ זר החוסם את תעלת האוזן, זיהומים קשים ושימוש בתרופות מסוימות.

טכניקות הדמיה משמשות אם המטופל מקבל שתל שבלול או אם יש חשד לסרטן או למום כגורם לחירשות. הדמיית תהודה מגנטית (MRI) או טומוגרפיה ממוחשבת (CT) משמשת לקבלת תמונות מפורטות של המוח או האוזן, בהתאמה.

יתכן שיידרשו בדיקות נוספות במקרים של חירשות, כגון בדיקות אצל רופא עיניים או נוירולוג. במקרים מסוימים, במיוחד במקרה של סיבות גנטיות או חירשות משפחתית, מתבצע ייעוץ גנטי אנושי. גנטיקאים אנושיים הם מומחים בניתוח מידע גנטי ומחלות.

כיצד מטפלים בחרשות?

ברוב המקרים, חירשות לא ניתנת לביטול. עם זאת, ישנן שיטות רבות לגשר בין האזורים הכושלים של מערכת השמיעה המסובכת ובדרך זו לאפשר את השמיעה בכל זאת.

סוג הטיפול תלוי אם יש חירשות מוחלטת או שמיעה שיורית כלשהי. במקרה האחרון, השימוש במכשירי שמיעה עשוי להיות אפשרי.

כיצד מתקדמת החירשות?

בהתאם לגורם לליקוי שמיעה, זה נשאר באותה חומרה או עולה בחומרתה עם הזמן. אובדן שמיעה לפעמים מתפתח לחירשות עם הזמן. לכן חשוב להכיר ולטפל בהידרדרות מתקדמת כזו של השמיעה בשלב מוקדם.

ככלל, לא ניתן להחזיר חירשות קיימת. עם זאת, הליכים מודרניים כגון תותבת האוזן הפנימית עוזרים למנוע נזק תוצאתי שנגרם כתוצאה מחרשות. נזקים תוצאתיים אלו של חירשות כוללים התפתחות של פגיעה בהבנת הדיבור וכן הפרעות התפתחותיות בתחום הרגשי והפסיכו-סוציאלי.

האם ניתן למנוע חירשות?

מומלץ למבוגרים להקפיד על שמיעתם, למשל על ידי הימנעות מרעש קיצוני ונטילת תרופות הפוגעות בשמיעה.