נטייה גנטית לדיכאון
מרבית מחלות הנפש הן משפחתיות, כלומר הן משפיעות על כמה מבני המשפחה. זה נכון גם לגבי התאבדויות ומחשבות אובדניות, מכיוון שהם סימפטומים של כזה מחלת נפש. לאדם יש סיכון גבוה יותר להתאבדות אם קרוב משפחה כבר התאבד או נפגע ממחשבות אובדניות.
ישנם הסברים שונים לאשכול משפחתי זה. מצד אחד ידועים גנים מיוחדים שיכולים להפוך אדם לרגיש יותר מחלת נפש, למשל על ידי שיבוש חילוף החומרים של חומרי מסנג'ר ב מוֹחַ וכך משפיעים בין היתר על העיבוד הרגשי. מצד שני, גם הסביבה של משפחות אלה משחקת תפקיד מרכזי.
אם אדם סובל מ דכאון בגלל דאגות כלכליות, למשל, סביר שקרובים קרובים חולקים את המצב הקשה הזה. בנוסף, התאבדות של קרוב משפחה היא טראומה נוראית, שיש לה השפעה נוספת לשיפור המחלה. לכן לקרובי משפחה יש סיכון גנטי וסביבתי גבוה יותר לפתח מחלת נפש עם מחשבות אובדניות מאשר אדם ממשפחה ללא התאבדויות.
מה לעשות אם אתה חושד שאדם מתכוון להתאבד?
לעולם אין להקל ראש באיומי התאבדות. למרבה הצער, אין מתכון להתמודדות עם אנשים אובדניים ורוב האנשים לא יודעים מה לעשות במצב כזה. אך לא משנה אם האדם קרוב אליך או שאתה מרגיש בטוח להתערב, קבלת עזרה מקצועית היא תמיד הצעד החשוב ביותר.
הרי לאף אחד אין את הכוח למנוע ממישהו להתאבד אם הוא באמת רוצה להרוג את עצמו. רק טיפול פסיכיאטרי הוא עזרה מתמשכת. כקרוב משפחה, אתה יכול להיות שם רק בשביל האדם, להקשיב ל אותו או אותה והשתדל לעזור להם, אך עליך לייעץ להם בחום לפנות לרופא.
אתה יכול גם להציע ללוות את האדם אל פסיכיאטר ולא להשאיר אותם לבד עם הטיפול. אם האדם הנוגע בדבר אינו מעוניין לקבל עזרה מקצועית, הוא איבד את חופש הבחירה מרגע שהוא מסכן את עצמו או אחרים. כך שאם יש סכנה חריפה להתאבדות, אין לנסות להניא את האדם מהתאבדות תחילה, אלא מייד ליידע את רופא החירום או את המשטרה. מכיוון שרק לשירות החירום ולמשטרה יש סמכות ואמצעים להגן על אדם מעצמו.
