שֵׁם נִרדָף
ריח, איבר חוש הריח התאים האחראים לריח, תאי הריח, נמצאים בריח הריח רירית. זה קטן מאוד בבני אדם והוא ממוקם באזור הריח, חלק צר של החלק העליון חלל האף. הוא גובל בקונצ'ה האף העליונה וההפך מחיצת האף.
הריח אפיתל בעל מבנה בעל מספר שורות: השכבה החיצונית ביותר נוצרת על ידי תאים תומכים, ואחריה שכבת תאי החישה בפועל. שכבת התאים העמוקה ביותר נוצרת על ידי תאי הבסיס, המתפקדים גם כתאי גזע ומשמשים לחידוש תאי החישה. אורך החיים של תאי החישה הוא כ- 30 - 60 יום.
בסך הכל ישנם כ -10 מיליון תאי חישה באזור אף. יש להם שערות הריח קטנות הבולטות לתוך הריח אפיתל ואחראים לספיגת מולקולות מהאוויר שאנו נושמים. המולקולות מפעילות גירוי המגיע לנורת הריח דרך אתרי אפיתל הריח היוצרים את עצב הריח (nervus olfactorius).
הנה עצבים קשורים זה לזה והגירוי מועבר לקליפת הריח ולאזורים אחרים של מוֹחַ. חשוב גם שבנוסף לתאי החישה שצוינו זה עתה, אזור הריח יכיל גם סיבים רגישים של עצב אחר המגיבים לגירויים ריחיים לא ארומטיים וחריפים כמו אמוניה. אלה הם סיבים של העצב הטריגמינלי.
הפרעות ריח והגורמים להן
ניתן לחלק את חוש הריח לתפיסה רגילה, כמותית ואיכותית של הריח. ריח רגיל נקרא נורמוסמיה. ההיפוסמיה, תפיסת הריח המופחתת, אינה נבדלת כל כך בקלות ממנה.
לעומת זאת, היפראוסמיה מתייחסת לתפיסת הריחות המוגברת. הכישלון המוחלט של איבר הריח נקרא anosmia. המונחים שהוזכרו לעיל מוקצים לתחושות הריח הכמותיות.
תחושות הריח האיכותניות (דיסוסמיה) כלולות: פרוסמיה (תחושת הריח המעוותת / השקרית), קקוסמיה (תפיסה שקרית כעצלנית / לא נעימה), הטרוסמיה (חוסר יכולת להבחין בריחות), אגנוסמיה (חוסר יכולת לזהות ריחות נתפסים), פנטוסמיה (הזיה של ריחות) אטיולוגיה: נזלת נגיפית חריפה היא ככל הנראה הגורם השכיח ביותר לירידה ביכולת הריח. הסיבה לכך היא ייצור מוגבר של הפרשות והריריות הנפוחות העוקפות את גג האף, האזור בו הריח אפיתל ממוקם. ה וירוסים יכול גם לפגוע ישירות בתאי החישה ולגרום להפרעת ריח מתמשכת.
בתרגול קליני יומיומי, קודם להשפיע זיהום הוא אחד הגורמים השכיחים ביותר לאנוסמיה. נזלת אלרגית או רינופתיה היפר-תגובתי לא ספציפית עלולים לגרום גם ל רירית אף נפוחה והיפוסמיה קשורה. ההיווצרות של פוליפים בגלל כרוני סינוסיטיס (דלקת של סינוסים פרנסליים) מוביל לעיתים קרובות לתזוזה של שסוע הריח והיפוסמיה, עד ואנוסמיה.
גורמים נוספים להיפוזומיה או אנוסמיה הם: ממסים רעילים או תרופות, מחסור באבץ, גידולים כמו אסטיוניורובלסטומה או מנינגיומות, קריעה של filae olfactoriae (סיבים עדינים של עצב הריח) עקב טראומה craniocerebral, העברה מרכזית או מחלות ניווניות (מחלת אלצהיימר), הפרעות תורשתיות המובילות להיפוסמיה או אנוסמיה סלקטיבית, ותסמונת קלמן. זה יכול להוביל לאובדן חוש הריח ולהפרעות נוירואנדוקריניות. אבחון הפרעות חוש הריח: חשוב הוא אנמנזה ספציפית, בדיקת הריח הרגילה וכן בדיקה אובייקטיבית של חוש הריח תוך שימוש בפוטנציאלים מעוררי הריח. אבחון נוסף הכרחי הוא מדידת ריכוז האבץ בסרום, מצב נוירולוגי, CT (טומוגרפיה ממוחשבת) של סינוסים פרנסליים ו frontobasis, כמו גם MRI של גולגולת. טיפול: הכרת הגורמים העיקריים היא תנאי הכרחי לטיפול סיבתי ומוצלח בהפרעות חוש הריח.
