ההשפעות החיוביות של צחוק קשורות גם למרכיב חברתי. "צחוק הוא דבק חברתי", אומר קרסטן נימיץ מ- Freie Universität Berlin. לפיכך, אנשים צוחקים בנימוס כאשר הממונים עליהם מספרים בדיחה. אנשים מסתירים את הגירעונות שלהם עם א מנה של אירוניה עצמית.
או שההשתייכות לקבוצה מכריעה. חברים בקבוצת נסיעות שלא מכירים זה את זה צוחקים לעתים קרובות יותר באופן משמעותי ביום הטיול הראשון. בתוך הקבוצה, כך זה מסווג: מי שצוחק ביחד מבלה יותר זמן ביחד, בגלל אותו "אורך גל".
יכולת לצחוק מולדת
החוקר השוויצרי וויליבלד רוך משוכנע שהיכולת לצחוק מולדת. יש אפילו אנשים שלא עושים פרצוף עם מנה of גז צחוק. מדענים אחרים טוענים כי אין צורך ללמוד צחוק. ילדים צעירים יכולים לצחוק עד 500 פעמים ביום.
חינוך ולחצים חברתיים מפחיתים את הצחוק ככל שהילדים מתבגרים. "והאם ידעת מדוע נשים תמיד מדגישות במודעות אישיות שהן מחפשות גבר שצריך להיות הומוריסטי ומצחיק?" מומחה הצחוק מעלה את השאלה.
הוא רואה את התשובה בדפוס התנהגותי ארכאי של האדם. כתוב שם שנשים מחפשות לעצמן ולילדיהן גבר / אב שהוא חזק, בריא, ארוך טווח ואוהב שלום. זו הדרך היחידה שהוא יכול לספק בצורה הטובה ביותר את משפחתו. "אדם שאוהב לצחוק הרבה ממלא את הדרישה הזו", מציין היינר אובר בקריצה.
צחוק כטיפול
צחוק שימש באופן טיפולי בארה"ב מאז שנות השמונים. בינתיים, ביקורים הומוריסטיים עם ליצנים מתקיימים גם במדינות רבות באירופה, ומבטיחים שילדים חולים יכולים להקל על החיים קצת יותר. עם התלבושות הצבעוניות שלהם, המשחקים והקסם שלהם, הם מבטיחים שהקטנטנים - אך גם הצוות והמבקרים - יוכלו לשכוח את חיי היומיום לכמה רגעים ולמצוא נחמה ותקווה.
אך המבקרים המהנים הוכיחו את ערכם גם בבתי האזרחים הוותיקים. קשישים מרותקים למיטה ו דמנציה במיוחד מטופלים פורחים באמת בקרב המבקרים. הם מגלים שוב סקרנות ושמחה ומוצאים כוח לתקשר. נסיגה חברתית נקטעת אפוא לזמן מה.
