פיזיותרפיה חיונית לחולים הסובלים ממחלת פרקינסון כדי לשמור על עצמאותם לאורך זמן. תלוי עד כמה מחלת פרקינסון מתקדמת, פיזיותרפיה באימונים תפקודיים מכוונת לפעילויות בהן המטופל חש את המגבלות הגדולות ביותר בחיי היומיום. מחלת פרקינסון (PD) מוגדרת כ- מצב בהם מטופל מציג ארבעה תסמינים עיקריים.
מדובר בחוסר תנועה (בריידי או אקינזיה), מתח שרירים מוגבר המוביל לתנועות נוקשות ודמויי גלגל שיניים (קפדנות), מנוחה רעד (רעד) ויציבה לא יציבה (חוסר יציבות יציבה). לתופעות אלו השלכות מרחיקות לכת על חולה הפרקינסון, אשר מטפלים בפיזיותרפיה. לברדיקינזיס יש את התוצאה עבור החולה הסובל ממחלת פרקינסון שתנועות רק מואטות.
ברוב המקרים חוסר התנועה מתחיל בגפיים העליונות ומקשה על המטופל לבצע פעולות הדורשות מוטוריקה עדינה, כמו סגירת כפתורי חולצה. אם הגפיים התחתונות מושפעות מאוחר יותר גם בחולים עם מחלת פרקינסון, המטופל נוקט בדרך כלל צעדים קטנים מאוד בזמן ההליכה. בנוסף, חולי פרקינסון רבים מתקשים להתחיל ולהפסיק ללכת, כלומר להתחיל תנועה ולעצור אותה שוב מאוחר יותר.
אימון ההליכה הוא אפוא חלק חשוב בפיזיותרפיה. ה שרירי פנים יכול להיות מושפע גם כך שרק מעט מאוד הבעת פנים נראית לעין. לעיתים קרובות נסיבות אלה מובילות לאי הבנות בתקשורת עם בני-אדם, משום שרגשות רק מוחלשים או שאינם מיוצגים כלל בהבעות פנים.
תכני הפיזיותרפיה מכוונים אפוא לשיפור פנים-תוך-שרירי תאום בחולים עם מחלת פרקינסון. בחולים עם מחלת פרקינסון, השרירים מתוחים לצמיתות ולכן נוקשים, מה שגורם לקשיחות. כאשר המפרקים של חולי פרקינסון מועברים על ידי הפיזיותרפיסט בפיזיותרפיה, זה מרגיש כאילו יש הילוכים במפרקי המטופל שעליהם הם מועברים.
תנועה דמוית שיניים זו נגרמת מכך שלא רק שריר המשחק מתוח מאוד, אלא גם יריבו. לניידות של מפרק יש תמיד לפחות שריר אחד שנע בכיוון אחד וכזה שנע בכיוון ההפוך. בדרך כלל מתח השרירים מווסת בצורה כזו, למשל, שריר האקסטנסור מפחית את המתח לאט ובצורה מבוקרת ואילו שריר המכופף מגמיש את המפרק.
בחולים עם מחלת פרקינסון, ויסות שרירים זה מתפקד בצורה גרועה. יש לשחזר זאת במהלך המפגשים הפיזיותרפיים בהתאמה. רַעַד (רעידות מנוחה) ניתן לראות בדרך כלל בזמן מנוחה בחולים עם PD.
בתנועות ממוקדות הוא בדרך כלל שוכך בהדרגה ועם לחץ נפשי הוא גובר גם כאשר המטופל נאלץ לבצע תנועות ממוקדות מהירות. השאר רעד בעל תדירות איטית של בערך 4-5 הרץ, ולכן הוא מכונה גם "תסמונת פיתול הגלולה". חוסר יציבות יציבה בחולים הסובלים ממחלת פרקינסון מתפתח מחוסר תנועה, מכיוון שהשרירים אינם יכולים להגיב די מהר לגירויים חיצוניים.
לכן חולים במחלת פרקינסון מתקשים להגיב כראוי למעידה תוך כדי הליכה או דחיפה לא מכוונת מבחוץ. כשמסתכלים על היציבה של חולה פרקינסון, ניתן לראות שהוא בדרך כלל עומד כשפלג גופו העליון כפוף לפנים ראש נח על גב שלו צוואר לפצות. לכן תוכן הפיזיותרפיה צריך לכלול לאזן האימונים.
בנוסף לארבעת הסימפטומים העיקריים, חולים הסובלים ממחלת פרקינסון סובלים לעיתים קרובות כְּאֵב בכתף ו צוואר אזור בגלל היציבה הלא יציבה ונוקשות השרירים. היעדר תנועה יכול להוביל לרמת פעילות כללית מופחתת, אשר בתורה יכולה להוביל לשלבי דיכאון ולירידה ב זיכרון ביצועים אצל חלק מהחולים במחלת פרקינסון. הסיבה לכך היא שהגוף חכם וחוסך משאבים, ומה שלא משתמשים בו מצטמצם.
פעילות גופנית דורשת מוֹחַ כוח, ואם חסר פעילות גופנית, המוח מונח גם על המבער האחורי. בין היתר, פחות "אושר הורמונים" כמו סרוטונין וכבר מיוצר לא נכון דופמין לאחר מכן מיוצרים, מה שיכול לבוא לידי ביטוי במצב הרוח. על מנת לשמור על כך, הפיזיותרפיסט יוצר פיזיותרפיה שתוכננה במיוחד. הסימפטומים המתוארים נגרמים על ידי רגרסיה של מה שמכונה קורפוס סטריאטום גרעיני בסיס של מוֹחַ, שבדרך כלל מווסת דופמין הייצור.
דופמין הוא חומר שליח ויש צורך להפעיל דחפי תנועה. אם חסר חומר שליח זה, דחף התנועה חסר. על רקע זה קל להבין מדוע מחלת פרקינסון מובילה לחוסר תנועה; פשוט מעט מדי דחפים מגיעים לשרירים.
למרות שהשינוי הזה ב מוֹחַ ניתן לפצות על ידי תרופות בקלות, אי אפשר למנוע את זה או אפילו להפוך אותו. בפיזיותרפיה, כמובן, לא ניתן לבטל את הגורם לחולי מחלת פרקינסון, אך ניתן להשפיע על השלכות הוויסות המופרע על מנת להקל על מהלך המחלה ולהאט את הידרדרותה. לשם כך על הפיזיותרפיסט לערוך בדיקה מפורטת עם המטופל בכדי לגלות אילו תסמינים בולטים במיוחד ובאילו פעילויות בחיי היומיום שלו הוא מוגבל במיוחד על ידי התסמינים.
כתוצאה מכך אבחנת העבודה הפיזיותרפית במהלך הפיזיותרפיה. ברוב המקרים מטרת הפיזיותרפיה היא לשפר את ההליכה, להפוך חולים הסובלים ממחלת פרקינסון לבטוחים יותר ובכך למנוע נפילות. בנוסף, שמירה על מיומנויות עדינות היא לעתים קרובות המוקד העיקרי.
כאן, הפיזיותרפיסט והמרפאה בעיסוק צריכים לעבוד בשיתוף פעולה הדוק. שתי המטרות הטיפוליות מחייבות ויסות מתח השרירים ותנועת דרישה. על מנת לווסת את מתח השרירים, המטופל הסובל ממחלת פרקינסון יכול לבצע תנועות ספציפיות בפיזיותרפיה בעזרת הפיזיותרפיסט וללמוד תוכנית אימונים עצמית יומית.
מכיוון שחולים עם מחלת PD בדרך כלל נוטים לבצע צעדים קצרים ומהירים בזמן שהם רוכנים רחוק קדימה, קיים סיכון מוגבר ליפול. הסיבה לכך היא שתנוחה זו מעבירה את מרכז הכובד של הגוף לחזית ונמצאת מחוץ לגופו של המטופל עצמו. דפוס הליכה שכזה מגדיל את הסיכון לנפילות ולפציעות שלאחר מכן, מה שבתורו יכול להגביל את העצמאות ולהאיץ את התקדמות המחלה.
לכן חשוב שהפיזיותרפיסט עם PD יעבוד על דפוס ההליכה שלו במהלך הפיזיותרפיה. גורמים שיש לקחת בחשבון כאן הם יישור הולם וצעדים גדולים ובטוחים. אם מתיישרים, מרכז הכובד של הגוף עובר חזרה לעבר אמצע הגוף.
לכן, הסיכון לנפילה מצטמצם על ידי הליכה זקופה וצעדים גדולים. על מנת לנטרל זאת, חולים במחלת פרקינסון חייבים לתרגל תנועות גדולות במהלך הפיזיותרפיה ולחזור על התרגילים באופן קבוע. מחקר שנערך על ידי Farley & Koshland בשנת 2005 חקר את השיטה כביכול BIG (גדולה = גדולה), שבה תנועות מסוימות חוזרות על עצמן בקנה מידה גדול, והגיע למסקנה שחולים במחלת פרקינסון שטופלו בשיטת BIG שיפרו את הליכתם. מהירות על ידי הגדלת אורך הצעד שלהם, ודיוק זרועותיהם שופר אפילו למרחקים ארוכים יותר.
על מנת לשפר את היציבה בחולים עם מחלת פרקינסון, עליהם ללמוד להרגיש את מרכז גופם. לשם כך הוא ילמד, בעזרת הפיזיותרפיסט, תרגילים שונים במהלך פיזיותרפיה לשליטה וניידות באגן וכן ליישור. מעניין לציין כי מחקרים על רטט של כל הגוף מצביעים על כך שאימון באמצעות לוחות רטט יכול לתרום לייצוב גוף טוב יותר.
אל האני לאזן חיישנים בשרירים מופעלים וגורמים למוח לשחרר חומרים שליחים, מה שמכונה נוירוטרנסמיטרים, שאחרת מיוצרים רק בכמויות קטנות בחולים הסובלים ממחלת פרקינסון. פיזיותרפיסטים רבים משתמשים בכלי עזר כזה בפגישות הפיזיותרפיה המתאימות. אם לחולה במחלת פרקינסון (PD) יש קשיים בפעילויות ותנועות מסוימות בחיי היומיום, "הנחיית הנוירו-שרירים הפרופריוצפטיבית" (PNF) היא שיטת טיפול מתאימה מאוד בפיזיותרפיה.
פונקציות שרירים מגורות (מקלות) על ידי גירויים ספציפיים של המערכת העצבית. באמצעות תנועות אקטיביות מסייעות לוויסות המתח בשרירים וכן לשיפור תאום וכוח שרירים במהלך פיזיותרפיה ניתן להשיג. ב- PNF ישנם דפוסי תנועה שונים התואמים או דומים לתנועות מחיי היומיום ונבחרים על ידי הפיזיותרפיסט על פי המטרה. לדוגמה, אם המטופל הסובל ממחלת פרקינסון מתקשה לקחת כוס מהארון מעל הכיור, הפיזיותרפיסט מנתח תחילה כיצד המטופל מבצע את התנועה ואיזה רכיב גורם לו קשיים.
הסיבה לכך היא שלתנועה תקורה פשוטה לכאורה יש הרבה מרכיבי תנועה אינדיבידואליים שבהם יכולה להיות הגבלת תנועה או מעט מדי כוח. יש לקחת זאת בחשבון במהלך הפיזיותרפיה. בנוסף, תהליך תנועה מחייב את ה המפרקים יכול לנוע בחופשיות.
בגלל המתח הגבוה בשרירים, עלולות להופיע כאן בעיות. במקרה זה, הפיזיותרפיסט יכול לעבוד באופן ידני גם בפיזיותרפיה על השרירים, על רקמת חיבור או על המפרק עצמו בחולים עם מחלת פרקינסון ומפחיתים מתח יתר או משחררים חסימות. היציבה הכפופה קדימה בחולים עם מחלת פרקינסון גורמת לקיצור שרירים בכל דופן הגזע הקדמי.
שרירים נשארים גמישים באמצעות תנועה והופכים נוקשים באמצעות אימוביליזציה. שוב, המטופל הסובל ממחלת פרקינסון חייב לעבוד על זקיפותו בפגישות הפיזיותרפיה כדי למנוע ממנו להישאר במצב כפוף קדימה. בנוסף הפיזיותרפיסט יכול להופיע מתיחה תרגילים ותנועות כדי לנטרל קיצור שרירים בחולים עם מחלת פרקינסון.
יש לשים לב כאן במהלך הפיזיותרפיה לכופף הירך ול חזה שרירים. עבור חולים הסובלים ממחלת פרקינסון, תנועה חיונית! פעילות גופנית סדירה, הן במהלך הפיזיותרפיה והן לבדה, יכולה למנוע את מעגל הקסמים של קיצור שרירים, נוקשות מפרקים כְּאֵב, והעצמאות נשמרת.
זה ידוע היטב שפעילות גופנית מרימה את מצב הרוח ומונעת דכאון ואובדן של זיכרון. מחקר שערך האקני ארהארט משנת 2010 ממליץ לאנשים שנפגעו ללכת לרקוד באופן קבוע. מוסיקה בזמן הריקוד מקלה על חולים הסובלים ממחלת פרקינסון למצוא פעימה, וזה חשוב גם בהליכה, ובן הזוג לריקוד יכול להדריך (להקל) על התנועות באמצעות מנהיגות טובה. בנוסף, אין להזניח את ההיבט החברתי של הריקוד בקבוצות, שכן בידוד חברתי מוביל לחיזוק שלילי של הסימפטומים, וקידום המגעים החברתיים מסייע למטופל לשמור על ביטחון עצמי וביטחון ביכולותיו.
