פטריות טובות להסתגל לתנאי הסביבה שלהן. עם זאת, הם בדרך כלל מעדיפים סביבה מסוימת. הם אוהבים אותו לח, חם וכהה. במיוחד באירופה, הם בדרך כלל אינם מעוררים זיהום עד שיש נזק קודם, מחלה או מחסור חיסוני אצל המארח. זה מכונה טכנית "פתוגני פקולטטיבי".
עם זאת, בקווי רוחב אחרים כמו אפריקה או דרום אמריקה, נמצאים גם מינים פטרייתיים תוקפניים כמו היסטופלזמות הגורמים למחלות גם אצל אנשים בריאים ("פתוגניים מחייבים").
מיקוזות מקומיות ומיקוזות מערכתיות
בערך, ניתן להבחין בין שתי צורות של זיהומים פטרייתיים: ראשית, המיקוזיס המקומי השטחי יותר של עור וממברנות ריריות, ושנית, מיקוזה מערכתית, קרי נגיעות של איברים פנימיים:
- מיקוזות מקומיות: הנציג הנפוץ ביותר הוא רגל של ספורטאי ו פטרת ציפורניים (נגרם בעיקר על ידי דרמטופיטים). זה מועבר מאדם לאדם, בדרך כלל על ידי נבגים בקטנה עור פתיתים שכולם משילים. לכן נדבקים לעיתים קרובות במיוחד במקום בו הולכים יחפים ובמקום שיש אקלים שנעים לפטריות, כלומר שחיה בריכות, סאונות ומקלחות (מלון). במיוחד בסיכון אנשים עם פגום מראש עור או מחסור בחיסון.
- מיקוזות מערכתיות: מיקוזות סיסטמיות מופעלות על ידי פטריות שמרים או עובש ומשפיעות לעיתים קרובות על מערכת העיכול, הריאות או אפילו על מוֹחַ.
הסוגים הנפוצים ביותר של מיקוזות מערכתיות
הנפוצים ביותר באירופה הם:
- קנדידה אלביקנים: בכמחצית מהאוכלוסייה ניתן לאתר שמרים אלה במערכת העיכול. אם ההגנה נחלשת, הם יכולים להתפשט ולגרום לאי נוחות. התמונה הקלינית מכונה גם קיכלי. אנשים בסיכון הם, למשל, חולי סוכרת, חולים במחלות מעיים או אנשים שצריכים ליטול תרופות מסוימות (חלקן אַנְטִיבִּיוֹטִיקָה, קורטיזון). באזורים הנגועים מופיעים ציפויים לבנים - למשל ב פה וגרון, בוושט, בנרתיק או - בתינוקות - באזור החיתול.
- אספרגילוס ("פטריית קרניים") יוצר רעלים במזון עובש (אפלטוקסינים), מעורר, למשל, ב איידס חולים תמונות קליניות קשות. המחלה מתרחשת בתדירות גבוהה יותר גם לאחר מח עצם והשתלות איברים או ב סרטן דם. קיים סיכון לפטרייה אֶלַח הַדָם, כך שיטפון של האורגניזם כולו בפתוגנים הקיימים ב דם.
- הקריפטוקוקוס ניאופורמאנים נפוץ, במיוחד בשללי ציפור ובאדמת עציצים, נשאף עם האבק ויכול להתפשט בכל הגוף, במיוחד באזור מוֹחַ, בחולים קשים.