נשים נוטות יותר להיות מושפעות מסינסטזיה מאשר גברים - ההערכות משתנות בין עלייה קלה בלבד לשכיחות פי 7. אנשים מושפעים מדווחים כי "תמיד" חיו עם צימוד חושיהם "עד כמה שהם זוכרים." בינתיים יש אינדיקציות שלילודים בעיקרון יש יכולת כזו, אך אצל רוב האנשים אלה נוספים סינפסות ניוון לאחר כמה חודשים. מדוע זה לא קורה בסינסטסטות עדיין לא ברור. עם זאת, מכיוון שהוא קורה לעיתים קרובות במשפחות, הוא בהחלט יכול להיות נחוש גנטית ובכך תורשתי. מעניין שמאפיינים מסוימים מתרחשים בתדירות גבוהה יותר מאשר באחרים. אלה כוללים מחוננות ויצירתיות, אך גם רגישות להפרעות קול וקשב. אולי אפשר לחשוב על זה כהשלכות חיוביות ושליליות של תפיסת גירוי מוגברת; היחסים המדויקים טרם הובהרו.
אי אפשר ללמוד סינסטזיה
גם לאנשים ללא סינסטזיה יש לפעמים זיכרון חוויות בהן כמה חושים מתקשרים חלקית. לכן, כשמאזינים למוזיקה מסוימת, מרגישים בדיוק את הרצון שהיה לו 20 שנה קודם לכן בריקוד לשיר הזה עם האהוב, או מריחים את פאי התפוחים של הסבתא שנהגה לזמזם בדיוק לשיר הלהיט הזה בזמן אפיה. אך לאסוציאציות חושיות מודעות כאלה אין שום קשר לראיית צבע אופיינית ומולדת. במצבים שאינם סינסתטיים, גירויים חושיים מוקצים למצבים מסוימים וכך מאוחסנים ב מוֹחַ. לפיכך, כשזוכרים, הם יוצאים מה- זיכרון יַחַד. אולם סינסתזיה אמיתית מתרחשת באופן לא רצוני, באופן ספונטני ומבלי שהאדם המושפע מסוגל לחזות אותה או לסנן אותה מתודעתו.
הטכנולוגיה הרפואית מראה מה קורה
לסינסטזיה אין שום קשר הזיות; זה קורה עם תודעה לא מוסברת. הרפואה המודרנית הצליחה להוכיח כי ראיית צבע, למשל, אינה דמיונם של המושפעים. ה- EEG ובעיקר פונקציונלי
הדמיה בתהודה מגנטית יכול להראות את הפעילות של הפרט מוֹחַ אזורים בזמן אמת. באופן זה, מדענים הצליחו להראות כי בתסבכים, גירוי חושי יחיד - ברוב המקרים צליל - מפעיל לא רק את מרכז השמיעה, אלא גם את מרכז הראייה בו זמנית. לפיכך, חוויות הצבע הן "אמיתיות" גם אם האדם המושפע הוא היחיד שיכול לראות אותן.
