משך שבר באצבע
משך הטיפול בא אצבע שֶׁבֶר יכול להשתנות עקב המאפיינים השונים של פגיעה זו. אולם ברוב המקרים ניתן לנסח כמה הנחיות. למשל, המושפעים אצבע תחילה יש לשתק (במידת הצורך לאחר טיפול כירורגי) בעזרת סד או טיח יצוק לאורך תקופה של כ3-4 שבועות על מנת לתת לשני חלקי העצם מספיק זמן ומנוחה כדי לצמוח מחדש.
לאחר מכן אמור להיות פרק זמן זהה לזה בו אצבע מרותק במידה רבה בעזרת א תחבושת קלטת. זה מייצג פשרה בין יציבות לניידות חזרה, מכיוון שהיא כבר מאפשרת תנועות קלות של האצבע. מאחר ואצבעות הן חלקים נפוצים מאוד בגוף, אי-ניידת לאורך תקופה כה ארוכה היא קשה במיוחד. מטופלים רבים אינם מצליחים להיות סבלניים ונותנים לאצבע את הזמן הדרוש לריפוי.
במקרים כאלה, הריפוי של שֶׁבֶר עלול להיות מופרע, מה שעלול להוביל לאי נוחות ממושכת. באופן דומה, מיזוג לא מספק של ה- שֶׁבֶר האתר במהלך המאוחר שלו עשוי, בנסיבות מסוימות, לקדם ארתרוזיס באצבע. היבטים אלה מבהירים מדוע תקופת מנוחה ארוכה מספיק חשובה כל כך לאצבע המושפעת.
ניידות לאחר שבירת אצבע
עקב אימוביליזציה ארוכה של האצבע, כמעט כל החולים עם שבר באצבע חווים הגבלה חמורה פחות או יותר של ניידות האצבע המושפעת. כדי לנטרל זאת, יש להתחיל פיזיותרפיה ממוקדת לאחר הסרת הסד או טיח ללהק. המטפל מנסה לגייס בזהירות את האצבע.
זה עלול לגרום כְּאֵב באצבע, אך ניתן וחייב לקבל זאת במידה מסוימת. ניתן לשלב ניוד על ידי הפיזיותרפיסט היטב עם יישום א תחבושת קלטתמכיוון שלמטפל מומחיות וניסיון מיוחדים גם בתחום זה, דבר שיכול להשפיע לטובה על המשך התנועתיות של האצבע. יש לתת למטופל הסבר מפורט באיזו מידה הוא יכול להניע את האצבע בשימוש יומיומי ביד המושפעת ואילו תרגילים לשיפור ניידות האצבעות ניתן לבצע גם בבית.
קל לראות כי הגבלת תרגילי הגיוס למפגשי הפיזיותרפיה, אשר לרוב מתקיימים רק פעמיים בשבוע, אינה יכולה לספק כמות מספקת של אימונים ועל כן יש להוסיף מפגשים אלו על ידי מפגשים עצמאיים בבית. בסך הכל, שבר של הפלנגות הוא סיבה שכיחה מאוד להצגה בחדר מיון. עצם הקצה, כלומר הפלנקס הדיסטלי, נפגעת לרוב.
שכיחות שברים באצבעות, כלומר כמה שברים חדשים מתרחשים מדי שנה, מדווחת על ידי מחקר קנדי על 0.29%, כלומר 29 ל -10,000 אנשים מעל גיל 20, ו -0.61%, כלומר 61 ל -10,000 אנשים מתחת לגיל 20 הפונים לטיפול רפואי באצבע שבורה בכל שנה.
אותו מחקר מראה גם כי 64% מהגברים נמצאים בסיכון מוגבר לשברים באצבע. זה במיוחד בטווח הגילאים בין 20 ל -60 שנה בגלל גורמי סיכון מוגברים בהתנהגות הפרט. החל מגיל 65 שנים, נשים מובילות להתפתחות שברים באצבעות, ככל הנראה בגלל יציבות נמוכה יותר של העצם. נשים צעירות בגילאי 10-14 שנים מראות על פי המחקר הופעה מוגברת של שברים באצבעות, מה שמוסבר על ידי מבנה עצם שביר בשלב הצמיחה.
