בפסיכואנליזה, על פי זיגמונד פרויד, השלב האנאלי מתאר שלב של מוקדם התפתחות הילד. השלב האנאלי עוקב אחר השלב שבעל פה ומתחיל בשנת החיים השנייה. בשלב האנאלי, תפקידי ההפרשה של הגוף כמו גם ההתמודדות איתם הם במוקד תשומת הלב של הילד.
מה השלב האנאלי?
מבחינת זיגמונד פרויד, הכניסה לשלב האנאלי שקולה לגילוי ההנאה של הילד בתהליך הצרכים. בתחילת השלב, ההנאה נגזרת מגירוש הצואה; ככל שהשלב מתקדם, הילד גם חווה הנאה בשימור מוצרי ההפרשה. התוצאה היא מצב בין שחרור לשמירה, אשר עשוי להתאפיין במתח.
פונקציה ומשימה
בשלב האנאלי דרישות הניקיון והריסון כלפי הילד מוגשות לראשונה על ידי האפוטרופוסים והסביבה. הילד חווה שדברים מסוימים המופקים על ידי הילד ונחשבים לחשובים (במקרה זה צואה) עשויים להידחות או אפילו לסנקציה על ידי הסביבה. בהתאם לעיתוי הצרכים, הוא מסווג כ"טוב "או" רע "על ידי המטפלים בילד, תלוי אם הצרכים מולאו בהתאם למפרט המטפלים או הילד. לכן, השלב האנאלי נחשב גם למקור של סכסוכים על כוח ושליטה ומייצג את תחילתו של "הרצון של עצמו". הילד לומד בשלב האנאלי שהוא יכול לקבוע את רצונו שלו ולהיכנע לרצונו של אחר. זה גם בשלב האנאלי שהילד מתוודע לראשונה לנושאי הנתינה והשמירה. חוויות מוקדמות של הנאה במתן מוצרים של הפרשה, למשל באמצעות שבחים מההורים כשהם הולכים בהצלחה לסיר, טבועים עמוק באופי של הילד ויכולים לעורר הנאה במתן דברים בהמשך חייו. במובן השלילי, תחושות חוזרות ונשנות של מורת רוח במתן מוצרי הפרשה מבטיחות שהילד עלול להיות בולט בהמשך חייו על ידי קמצנות יתר. בשלב האנאלי, הילד משווה את תהליך ההפרשה לאיברים ולמוצרים המתאימים (צואה ושתן); שום חלוקה עדיין לא מתקיימת. אם מוצרי ההפרשה קשורים באופן שלילי למטפלים בילד, הדבר יכול להתבטא בתחושות הבושה והגועל של הילד מגופו. בשלב האנאלי והחינוך הקשור לניקיון הילד מתמודד כל הזמן עם הסביבה החיצונית. כתוצאה מכך האגו מתפתח כמתווך בין האיד, הסופר-אגו והמציאות החיצונית. דרך מקרה זה, עם סיום השלב האנאלי לאחר השנה השלישית לחייו, הילד התרחב זיכרון ויכולות שפה, אישיות מתמדת ויכולת לפעול על פי עקרון המציאות. יתר על כן, לאחר השלב האנאלי, הילד מסוגל לבחור להיכנע לדרישות הדחף של הזיהוי או לדכא אותן.
מחלות ומחלות
אם, בשלב האנאלי של הילד, קיימת הערכה קפדנית או אפילו שלילית של צרכיהם של המטפלים, או אם עצירות מול איומים, התנהגות זו מצד המטפלים יכולה לבוא לידי ביטוי במהירות בהפרעות התפתחותיות אצל הילד. הרטבה או עשיית צרכים, אמירה מוגזמת לא או מגמגם יכול להיות מוזכר כהשלכות של טיפול שגוי בשלב האנאלי. ההפך הגמור מהלא אומר, כן הנומר הנצחי, יכול להיות שמקורו גם בהפרעה בשלב האנאלי. אצל ילדים שלא חוו סיפוק מספיק בשלב האנאלי (למשל, בגלל חינוך ניקיון קפדני מדי של ההורים), ניתן לראות קיבוע בשלב האנאלי עם העלייה בגיל. קיבעון נובע מתסכול, המשמעות היא כישלון, פינוק או סיפוק לא מספיק. התוצאה היא להיתקע בשלב שנחווה מתסכל עמוק, מה שבתורו יכול עוֹפֶרֶת להתפתחות אישיות סוטה. אנשים שנפגעים מקיבעון בשלב האנאלי עדיין נאלצים להיאבק עם הצרכים הלא מסופקים דאז הרבה אחרי שעזבו את השלב. בין היתר, זה יכול להיות הרצון הסובלימינלי לשחק עם צואה, אולם מכיוון שהאנשים או הסביבה אינם מאפשרים ומסמנים את סיפוק הצרכים, מנגנוני הגנה של הנפש מתרחשים במקומות מסוימים על מנת לדכא את הנטיות. כתוצאה מכך, הרצון של האדם להתלכלך הופך בדיוק להיפך ומתבטא בניקיון מוגזם. תסמיני כפיית ניקיון משמשים בכך את נפש האדם כנפש לאזן בין נטיות מעוררות פחד להגנה הפנימית העולה נגדם. בהמשך תופעות לוואי של חינוך לניקיון קפדני בשלב האנאלי מופיעים בסוגי אישיות מאניים, הבולטים בשליטה יתרה, צורך קיצוני בניקיון וקמצנות. סוג זה מכונה גם "דמות אנאלית" על ידי זיגמונד פרויד. על מנת למנוע הפרעות ב התפתחות לגיל הרךעל ההורים והמחנכים להקפיד לא להביע לילד כל הערכה שלילית של תהליכי הפרשה ומוצרי הפרשה. בשלב האנאלי, חשוב מאוד כי ייקבעו גבולות לילד וימלאו אחר הדחפים של הילד בצורה תומכת.
