סלידה קשורה לתחושות ורגשות מאוד לא נעימים שרוצים להידחות בנחרצות. עם זאת, הסתכלות מדעית מקרוב אפילו על היבטים רגשיים כאלה שליליים טומנת בחובה תובנות מעניינות לגבי הטבע שלנו, כמו גם על התרבות שלנו. לפיכך, כדאי להגדיר את רגש הגועל, לבחון את תפקידיו ואת יתרונותיו עבור בני האדם ולהסביר את הפרעות הגועל בבני אדם.
מה זה גועל נפש?
בדרך כלל ניתן לתאר סלידה ככול הרגשות השליליים, שלעתים קרובות קשורים אליהם בחילה ודחייה. בדרך כלל ניתן לתאר סלידה ככול הרגשות השליליים הקשורים לעיתים קרובות בחילה ודחייה. חשוב כאן הוא תגובה פיזית מורגשת הקשורה לרגש הסלידה. לדוגמא, לא לחבב פוליטיקאי מכיוון שהוא מייצג סדר יום שגוי מנקודת מבטו של האדם אינו נחשב לתיעוב, משום שבדרך כלל אין תגובות פיזיות בשל כך. רק כאשר תופעות כמו פיות, הזעה, לֵב דפיקות לב, סְחַרחוֹרֶת או אפילו הקאה האם התגובה נחשבת לתיעוב. בשל השילוב של דחייה נפשית ודחייה גופנית, הגועל הוא תחושה חזקה מאוד הדוחפת את עצמה בכוח אל חזית תודעתו של האדם המושפע. מרבית האנשים נגעלים ממספר דברים בעצמם: צואה, פסולת, עובש ואשפה. בעלי חיים מסוימים גורמים לתיעוב גם אצל אנשים רבים, בדרך כלל בעלי חיים קטנים כמו תולעים, רימות, עכבישים ונחשים. אם כבר מדברים על חיות, נראה שגם בעלי חיים עם מוח מפותח נגעלים מדברים מסוימים, או לפחות נותנים להם דרגש רחב. לדוגמא, קופים גדולים כמו שימפנזים חוששים לשכשך בנהרות, ולכן הם לא יכולים לשחות. הגועל אינו אנושי בלבד.
פונקציה ומשימה
תפקוד הסלידה מבני האדם נראה די ברור: בדיוק כמו פחד, גועל הוא פונקציה מגנה, אם כי בניגוד לפחד, זה לא עניין מאילו דברים לברוח, אלא מה פשוט צריך להימנע, למשל, מה לא לאכול. אם לא הייתה תגובה של סלידה, אנשים היו אוכלים אוכל מקולקל, לא דואגים לאשפה שלהם ביסודיות וחיים הרבה פחות היגייני. תנאים איפה חיידקים ומחלות פורחות יפחיתו דרסטית את תוחלת החיים ואיכותנו. עד כמה ניתן להוכיח גועל חזק ובאותו זמן מגונן בניסוי עם קופי אדם: את צואת הקופים עצמו הכין כל טריק בספר כדי שהפרימטים יחשבו שזה אוכל ואוכלים אותו. הוא צויר, רוסס בריחות והוגש יחד עם אוכל קונבנציונאלי. בחינם. הקופים תמיד סירבו לאכול את הצואה. אמנם אין עוררין על הפונקציה המגוננת של הגועל, אך ניתן להתווכח על מקורו: האם הגועל יותר גנטי או תרבותי? כמובן שגם בעלי חיים חשים סלידה, אך בוודאי שיש לבעלי חיים גם סוג של אבולוציה תרבותית, בה נורמות התנהגותיות אינן מועברות באמצעות איפור גנטי, אלא באמצעות צפייה ו למידה. באותה צורה ניכרים גם הבדלים בין תרבויות אנושיות. דוגמה אחת היא התיעוב שחשים אירופאים רבים מחרקים כמו חגבים, הנאכלים כמעדן או חטיף באסיה. מה שאנשים רואים מגעיל ומה לא תלוי לעתים קרובות בערכים המוצמדים לדברים. לדוגמא, למרות שאין טיעון רציונלי מדוע בשר כלבים צריך להיות פחות טעים מבשר חזיר או בקר, במדינה זו אנו חשים כמעט באופן אוטומטי גועל ודחייה לבשר מכלבים. פשוט כי אסור לבשר כלבים לצריכה במערב מכיוון שהוא נחשב לא מוסרי.
מחלות ומחלות
הפרעות בגועל יכולות להיות קיצוניות. ראשית, ישנן פוביות, כלומר תחושות מוגזמות של גועל ודחייה כלפי דברים שהם רגילים לחלוטין עבור הרוב המכריע של האנשים. יש פוביות מובנות למדי, כגון ארכנופוביה (פחד מעכבישים) או אכלופוביה (פחד מחושך). אבל רבים אחרים נראים תמוהים בעיני הרוב, כולל אקוופוביה (פחד מ מַיִם או להיות במים) או קוניופוביה (פחד מאבק) ועוד אינספור. לפעמים פוביות נראות פשוט בלתי מוסברות, אך תמיד טראומטיות ילדות ניסיון זוהה כגורם לסלידה הלא הגיונית. לדוגמא, מי שכמעט טבע באגם בילדותו עשוי לחשוש בצדק אפילו להיכנס לאמבטיה בעתיד. בקצה הקיצוני האחר נמצאים אותם אנשים שלא חשים שום גועל אפילו מהדברים הכי לא היגייניים. לעיתים קרובות זה אף מלווה בנטיות מיניות, אשר יכולות להיחשב לפטישיזם פתולוגי (פרפיליה). דוגמאות לכך יכולות לכלול גופות (נקרופיליה), צואה (קופרופיליה), הדחף לאכול צואה (קופרופאגיה) ושתן (אורופיליה). זה עדיין נושא למחקר פסיכולוגי אינטנסיבי מה גורם לפרפיליות אלו ומדוע הגועל לא רק מתבטל בהן, אלא הופך באופן רשמי להילקח. לעתים קרובות, חשודים בהפרעות אישיות קשות בקרב האנשים שנפגעו. בולט גם שאנשים אלה לעולם אינם סובלים מעיוותיהם אלא מתמודדים עם הפרעתם רק דרך הסביבה החברתית, בין אם על ידי עימות עם החוק ובין אם נזיפה מאנשים אחרים.
