מחלות הקשורות להורמונים
באופן עקרוני, הפרעות בחילוף החומרים ההורמונאליות יכולות להשפיע על כל בלוטת הורמון. הפרעות אלו נקראות אנדוקרינופתיה ובדרך כלל באות לידי ביטוי כתפקוד יתר או של תת הבלוטה מסיבות שונות. כתוצאה מההפרעה התפקודית, ייצור ההורמונים גדל או פוחת, אשר בתורו אחראי להתפתחות התמונה הקלינית.
חוסר רגישות של תאי המטרה ל הורמונים יכול להיות גם גורם אפשרי לאנדוקרינופתיה. אינסולין: סוכרת mellitus הוא תמונה קלינית חשובה בקשר עם ההורמון אינסולין. הגורם למחלה זו הוא מחסור או רגישות של התאים להורמון אינסולין.
כתוצאה מכך, שינויים בגלוקוז, בחלבון וב- מטבוליזם של שומן להתרחש, אשר בטווח הארוך מובילים לשינויים קשים ב כלי (מיקרואנגיופתיה), עצבים (פולינופורופתיה) או ריפוי פצע. איברים מושפעים כוללים כליה, לֵב, עין ו מוֹחַ. ב כליה, הנזק הסוכרתי מתבטא כביכול נפרופתיה סוכרתית, אשר נגרמת על ידי שינויים מיקרואנגיופתיים.
בעיניים, סוכרת מתבטא כ רטינופתיה סוכרתית, שהוא שינוי ברשתית העין, הנגרם גם על ידי מיקרואנגיופתיה. סוכרת mellitus מטופל באינסולין או בתרופות (חולי סוכרת דרך הפה). כתוצאה מטיפול זה עלול להתרחש מנת יתר של אינסולין הגורמת לתסמינים אצל חולי סוכרת ואנשים בריאים.
גידול המייצר אינסולין (אינסולין) יכול גם לעורר מנת יתר של הורמון זה. ההשלכות של מנת יתר זו של אינסולין הן ירידה ב דם סוכר (היפוגליקמיה) והפחתה ב אשלגן רמות (היפוקלמיה). היפוגליקמיה מתבטאת בתחושות רעב, רעד, עצבנות, הזעה, דפיקות לב ועלייה ב דם לחץ.
בנוסף, יש ביצועים קוגניטיביים מופחתים עד לחוסר הכרה. מאז מוֹחַ תלוי בגלוקוז כמקור האנרגיה היחיד שלו, לטווח הארוך היפוגליקמיה מביא לפגיעה מוחית. היפוקלמיה כתוצאה השנייה של גורם יתר לאינסולין הפרעות קצב לב.
כל המאמרים בסדרה זו:
