עיסת (מוח שן)

מבוא

האנטומיה של השן מורכבת למעשה משלוש שכבות. באזור הכתר השכבה החיצונית ביותר היא אמייל, החומר הקשה ביותר בגוף. זה ואחריו ה- דנטין או עצם דנטין ובפנים נמצא העיסה.

שורש השן הוא השכבה החיצונית ביותר ומקיף חומר קשה שלישי הנקרא מלט, המשמש לעגן את השן ולכן הוא נחשב כחלק מהפריודונטיום. ואז עוקב אחר דנטין ובתוך תעלת השורש עם עיסת השורש. העיסה ממלאת את החללים הפנימיים של השן.

זה מסתגל בקירוב לצורת ה- דנטין. מבחינים בין עיסת הכתר לבין עיסת השורש. העיסה מוגנת היטב על ידי הדנטין ו אמייל.

חלל העיסה ותעלות השורש מרווחים בתחילה מאוד בקרב צעירים. עם הגיל שניהם מתכווצים יותר ויותר עקב המשך ייצור הדנטין (דנטין משני). המבנה הפנימי של העיסה מורכב מ רקמת חיבור, דם כלי וסיבי עצב.

בשולי העיסה יש שכבה של אודונטובלסטים, תאים היוצרים שיניים חדשות ובכך גורמים להיצרות החלל. דם מסופק לעיסה דרך הדם כלי שנכנסים ויוצאים דרך הפתח בקצה השורש. פתח זה בקצה השורש מספק גם תאי עצב שמקורם בעצב הנקרא העצב הטריגמינלי.

העיסה מחוברת לאורגניזם כולו דרך הפתח בקצה השורש. העיסה עלולה לחלות בגלל השפעות שונות. בעיקר, תגובה דלקתית של העיסה מתרחשת כתוצאה מהתקדמות עששת.

עם זאת, גירויים תרמיים, כגון חימום על ידי טחינת השן או גירויים כימיים ורעילים מ מילוי שיניים יכול גם להוביל לתגובת העיסה. אפילו דרך הפתח בקצה השורש, העיסה יכולה להיות מודלקת בתהליכים פריודונטולוגיים עמוקים מאוד. התגובות הדלקתיות של העיסה יכולות להתרחש בשלבים שונים.

ראשית רק עלול להכות את עיסת הכתר ואז להתפשט לכל העיסה. ככל שהמחלה מתקדמת, העיסה יכולה להפוך לנמקית, כלומר מתה, או שהיא יכולה להפוך לריקבון מוגלתי של רקמת העיסה, הנקראת נֶמֶק. מכיוון שדלקת מלווה תמיד בבצקת, היא גורמת לגדולה כְּאֵב, מכיוון שהרקמה הדלקתית בחלל העיסה אינה יכולה להתרחב ולכן לוחצת על סיבי העצב.

כְּאֵב לכן הוא הסימפטום העיקרי לדלקת בעיסה. לִפְעָמִים, כְּאֵב יכול להיגרם גם על ידי מה שנקרא שיניים. זהו מבנה קשה הדומה לדנטין, הנמצא בתוך חלל העיסה, חופשי או מחובר לדופן העיסה. אבחון השיניים יכול להתבצע בעיקר על ידי קרני רנטגן.