מה מהלך המחלה?
בתחילת המחלה, האדם הפגוע מפתח תסמינים ספציפיים למחלה כמו דימום בנקודהפטכיות) או נטייה מוגברת לדימום בהשוואה לאנשים שאינם מושפעים. ככל שהמחלה מתקדמת, תסמינים אלה מתבטאים כיותר ויותר טסיות נהרסים. ה פטכיות גידול במספר ויכול לשלב ליצירת המטומות גדולות יותר.
עם הזמן תסמינים אלו הופכים חמורים יותר ויותר. אלה שנפגעו מראים המטומות גדולות יותר ויותר ונטיות דימום עם פצעים ופציעות קטנים יותר ויותר. בנוסף, דימום כבר לא מתרחש באופן שטחי בלבד על פני העור, אלא גם בשתן, בצואה או בדימום בנרתיק.
המטופל מרגיש חלש יותר ויותר חסר אונים בגלל הכבד דם הֶפסֵד. לעיתים נדירות יכול להתרחש ריפוי ספונטני של המחלה. עם זאת, לא ידוע כיצד ובאיזה אמצעי ניתן להשיג תרופה.
חולים שאין להם הפוגה ספונטנית תלויים בתרופות (גלוקוקורטיקואידים, אימונוגלובולינים) לאורך חייהם. לאלה הסובלים ממחלת ורלהוף אין בהכרח מחלה זו לכל החיים. עם זאת, מכיוון שהסיבות למחלה עדיין אינן מובנות בבירור, לא ניתן לייחס באופן ספציפי תרופות לטיפול או לטיפול.
עם זאת, תרופות ספונטניות יכולות להתרחש לעיתים קרובות, במיוחד ב ילדות. ללא כל סיבה נראית לעין, המחלה נסוגה ואדם הפגוע כבר אינו מראה סימנים למחלת ורלהוף. הסיכון למות ממחלת ורלהוף עולה עם הגיל.
חולים מעל גיל 60 הם בעלי שיעור תמותה של סביב 13%, ואילו בקרב ילדים מתחת לגיל 40 יש שיעור תמותה נמוך מ- 0.4%. מחלת ורלהוף אינה נחשבת תורשתית. כך שאם לאם או לאב יש מקרה ידוע של מחלת ורלהוף, אין לכך כל השפעה על ילד עתידי.
עם זאת, על מנת להבחין בין מחלת ורלהוף לזולת תרומבוציטופניה, שעשוי להיות תורשתי, יש לבצע בדיקה ואבחון מפורטים. ניתן לכלול סיכון לזיהום במחלה. באופן כללי, המחלה יכולה להחלים מעצמה, במיוחד ב ילדות. עם זאת, אם המחלה נמשכת 12 חודשים או יותר, הסיכוי להחלמה הוא קטן מאוד. לאחר מכן הוא מסווג כ- מחלה כרונית.
כל המאמרים בסדרה זו:
