מה אני עושה כשותף נגד התוקפנות? | תוקפנות בדיכאון

מה אני עושה כשותף נגד התוקפנות?

בעימות עם התוקפנות בשותפות, חלים אותם כללי התנהגות ונימוסים כמו בכל קשר בינאישי. התוקפן מוצג גבולות ברורים ומודע לו כי אין לסבול את ההתנהגות התקיפה. מועיל כאן שפה וביטוי ברורים, שאינם אמורים להיראות מאיימים או לא מכבדים, מכיוון שהדבר יכול להבעיר שוב את ההתנהגות התוקפנית.

יש למצוא סיבות לתוקפנות, מדוע בן הזוג עלול להגיב בצורה זו. התכווצויות נפשיות יכולות לשחק כאן תפקיד, בו המטופל תופס את סביבתו רק בצורה מופחתת ואינו מבין אותה לחלוטין מכיוון שהוא סובל מ דכאון. כמו כן, מספר רב של אנשים, למשל בני משפחה, כאשר מדברים על המחלה ואסטרטגיות התמודדות עם האדם המדוכא, משמשים גם הם כמתקפה.

מסיבה זו, האדם שצריך תמיד להיות האדם המהימן ביותר שאיתו ניתן לדבר איתו בנוגע למחלה ולהתנהגות תוקפנית צריך להיות תמיד בעל האמון הגדול ביותר. חיוני להזעיק עזרה משטרתית במקרה של התנהגות המסכנת אחרים או את עצמך. על כל הצדדים המעורבים לשמור על מרחק בטוח על מנת לא לעצבן את התוקף שלא לצורך ולשמור על מרחק לשלומם.

מה לעשות כשהתוקפנות פונה כנגד עצמה?

בסימפטומטולוגיה שבה תוקפנות מתרחקת מהסביבה ומופנית כנגד עצמה, נדרשת תקשורת פתוחה ומבינה. כאן חשוב להתייחס ברצינות להצהרות, פחדים ותוקפנות של קרובי המשפחה. נכונות לדבר, במיוחד מצד הסוד, היא הבסיס.

שגרה יומיומית קבועה עם תנועה משולבת, כמו הליכה, יכולה להפחית תוקפנות ולעצור את המסלול הפרוגרסיבי של דכאון. בשלב זה יש לתמוך בניסיונות להניע אנשים לעסוק בכל הפעילויות, אך רק אם לוקחים בחשבון את רצונו של האדם שנפגע. במקרים כביכול חסרי סיכוי, שבהם המניעים והתמיכה אינם גורמים לשינוי כלשהו, ​​יש לערב צדדים שלישיים.

ניתן להעלות על הדעת כאן עזרה רפואית, למשל אצל רופא משפחה שכבר מכיר את האדם החולה ובכך יש לו בסיס אמון. בנוסף, יש לו גישה לאפשרויות רפואיות ופסיכותרפיות, כמו טיפולים התנהגותיים קוגניטיביים ובין אישיים.