לאיזה רופא ילדים או מבוגרים עם חשד ל- ADHS צריכים ללכת? | הפרעת קשב וריכוז

לאיזה רופא ילדים או מבוגרים עם חשד ל- ADHS צריכים ללכת?

נקודת המגע הראשונה היא רופא הילדים לילדים ורופא המשפחה למבוגרים. עם מספיק ניסיון, שניהם יכולים לבצע את האבחנה ולהתחיל את הטיפול. אולם במקרה של ספק הם תלויים בפסיכולוג או פסיכיאטר ומומחים אחרים, כמו הפרעת קשב וריכוז היא מחלה מורכבת מאוד עם מגוון רחב של תסמינים. לא רק האבחנה אלא גם הטיפול מגוון מאוד ודורש שיתוף פעולה של מומחים שונים. לכן מומלץ לערב מעורבות מוקדמת של הענפים השונים.

תדירות ההתרחשות

בגלל הביטויים החיצוניים השונים, לפעמים הרבה יותר לא נעימים של הפרעת קשב וריכוז, זה מאובחן בדרך כלל בתדירות גבוהה יותר, וככלל, במהירות רבה יותר. על פי מחקרים עדכניים, התדירות של הפרעת קשב וריכוז ההנחה היא שבין 3 ל -10% מהאוכלוסייה, כאשר 3 - 6% מהאוכלוסייה בגילאי 6 עד 18 שנים (3 - 4% ילדים בגיל בית הספר היסודי, כ -2% מתבגרים).

היחס בין ADHD ל- ADHD נאמד בכ- 1/3 ל- 2/3, כך שניתן להניח כי תדר ADHD של כ- 2% לערך. מחקרים הראו גם כי בנים מושפעים מ- AD (H) D בתדירות גבוהה פי 7 מאשר בנות. גם אצל מבוגרים, אין להפחית ב- AD (H) S.

ההנחה היא שכ -1% מהאוכלוסייה הבוגרת סובלת מ- AD (H) S, אם כי המחקרים והחקירות מראים הבדלים ספציפיים למדינה. עם זאת, לא ניתן לקבוע מדוע קיימים הבדלים ספציפיים למדינה, שכן לא רק הבדלים ממשיים אלא גם המצב השונה של המחקר המדעי ממלאים תפקיד. מחקרים תאומים יכולים לאשר כי לא ניתן לדון במרכיב גנטי של AD (H) S וכי בדרך כלל משפיעים על תאומים זהים יחד על ידי הסימפטומטולוגיה המתאימה.

מבט היסטורי על ADHS

ידועה מבחינה היסטורית היא ההיסטוריה של הפיליפ המתעסק, שפורסם לראשונה בשנת 1846 על ידי היינריך הופמן, רופא מפרנקפורט. לעיתים קרובות נאמר כי הופמן עצמו סבל מתסמונת הקשקושים או לפחות רצה להפנות אליו תשומת לב. זה אולי נכון, אבל צריך לזכור שאולי הוא פשוט רצה להשיג גורם בידור עם ספרו.

זה יכול להיות מאושר על ידי העובדה שהופמן עדיין לא היה נוירולוג בזמן כתיבת ספרו. בעוד שבספר הילדים עדיין חייך הרגלים רעים, בשנים שלאחר מכן החל החיפוש אחר הסיבות. דומה להיסטוריה של דיסלקציה, יש כיוונים שונים שננקטו, דעות שונות והשקפות.

מקבילות להיסטוריה של דיסלקציה מתבררים: גורמים אפשריים מתקבלים, מבוטלים, מתווסחים מחדש. בשנות ה -30 התגלה באופן מקרי דווקא כי תרופות מיוחדות מרדימות ילדים היפראקטיביים. וילהלם גריזינגר, ברלין פסיכיאטר, הסביר בשנת 1845 שילדים היפראקטיביים אינם יכולים לעבד את הגירויים החיצוניים ב מוֹחַ כראוי ולכן חייבים להיות בעיות / חריגות מהנורמה באזור המוח.

מכיוון שכבר אז היה דיון שנוי במחלוקת, דעות נגדיות התפתחו במהירות. כך ניסו לייחס את הצהרותיו של גריזינגר ויחסו את הבעיות להתפתחות נמהרת ("היפר-מטארמורפוזה"). בתחילת המאה ה -20 קיבלה החינוך אחריות רבה.

קמו קבוצות שסיווגו ילדים בעלי פעילות יתר כקשה לחינוך. בשנות ה -60, א מוֹחַ ההפרעה הונחה כגורם ל- ADHD ומטופלת בהתאם. כבר בשנת 1870 לא נכללה הירושה, אך צוין גם לחץ חברתי הולך וגובר.

את המעלות החשובות והולכות יותר כמו דייקנות, סדר, ציות, ... לא היו יכולים הילדים למלא באותה צורה. מאוחר יותר הגישה הרב-סיבתית (= נגרמת על ידי גורמים רבים) הפכה פופולארית יותר ויותר: גורמים שונים נחשבו כגורם להתפתחותה: תפקוד לקוי של המוח המינימלי (MCD, סוג של מוֹחַ נזק), תורשה (העברה גנטית), השלכות הנובעות מהחברה המשתנה. מאז שנות ה -90 הגישה ההסברתית הנוירוביולוגית, המתוארת להלן, הגיעה כגורם אפשרי נוסף.

עם זאת, ניתן גם להניח כי מספר גורמים ממלאים תפקיד בביטויו. בראש ובראשונה השינוי ילדות, אך גם המצב המשפחתי שהשתנה. הניסיונות המדעיים להסביר זאת נעשו בכל תחומי הרפואה, הפסיכולוגיה, אך גם הפדגוגיה.

אולי יש לזכור, עם זאת, כי לא יכול להיות דבר כזה הפתרון האידיאלי הקלאסי שתקף לכולם. הבעיות אינדיבידואליות מאוד ולכן דורשות טיפול פרטני בהפרעות קשב וריכוז. עד היום שתי עמדות מנוגדות וקיצוניות נשמרו באופן עקרוני. אלה הם מצד אחד אלה הסבורים כי באופן עקרוני יש לטפל ב- AD (H) S בתרופות ומצד שני אלו הסבורים כי מטרה ניתנת להשגה רק באמצעות טיפול ואמצעים חינוכיים משתנים וכי יש להימנע מטיפול תרופתי. ניתן למצוא את רוב צורות הטיפול בימינו בין שתי השקפות אלה.