פסיכולוגיה רפואית: טיפול, השפעות וסיכונים

פסיכולוגיה רפואית עוסקת בתופעה של מחלות ו בריאות. זה שואל על מקור המחלה. פְּסִיכוֹלוֹגִי תרפיה משמש לניהול מחלות ואינטראקציה עם התמחויות רפואיות אחרות.

מהי פסיכולוגיה רפואית?

פסיכולוגיה רפואית עוסקת בתופעה של מחלות ו בריאות. הוא בוחן את מקורות המחלה ומהווה תת תחום מונחה יישומים של הפסיכולוגיה הקלינית. פסיכולוגיה רפואית הינה תת תחום עצמאי וממוקד יישומים של פסיכולוגיה קלינית הפועלת במסגרת רפואה אנושית. הדיסציפלינה מיוצגת בהוראה ובמחקר כמו גם בטיפול בחולים באופן מבני ומבחינת התוכן כמכון, מחלקה ואנשי כוח אדם. בנוסף לסוציולוגיה רפואית, תחום משנה זה הוא נושא חובה בסמסטר הראשון ללימודי רפואה על פי פקודת האישור לרופאים (ÄAppoO). "האגודה הגרמנית לפסיכולוגיה רפואית" (DGMP), שנוסדה בשנת 1979, היא החברה המקצועית המדעית של כל הרופאים העובדים במומחיות זו.

טיפולים וטיפולים

המיקוד הוא ביחסי רופא-מטופל. נושאים חשובים אחרים כוללים תקשורת בין רופא למטופל, ניהול מחלות, איכות חיים, מניעה, בריאות קידום, שיקום, פסיכולוגיה התפתחותית, מחקר התנהגותי, פסיכולוגיה חברתית, התערבות רפואית, מחקר טיפול פסיכו-סוציאלי וקשרים פסיכו-ביולוגיים. על מנת למצוא את הגישה הטיפולית הנכונה, הפסיכולוגיה הרפואית מגדירה תחילה את המונח מחלה, המתייחס לנוכחות תסמינים ש עוֹפֶרֶת לסטייה של הפסיכולוגית לאזן. סטייה מנורמה (משתנה בקרה) מוגדרת גם כמחלה, שיכולה עוֹפֶרֶת לנזק חיצוני או פנימי. חריגות מתפקוד איברים, משתנה בקרה, מבנה איברים או פסיכולוגי לאזן קשה לאבחן. פסיכולוגיה רפואית שואלת על בריאות בשלב השני. אדם בריא כשהוא במצב פסיכולוגי ופיזי לאזן. הסביבה החברתית ותנאי החיים שלה מאפשרים לה לממש את מטרותיה על פי האפשרויות שלה. יש רווחה סובייקטיבית ואובייקטיבית. לפסיכולוגיה רפואית תפקיד חשוב בהכשרה הרפואית ושואל על הקשרים בין מערכות יחסים פיזיולוגיות ופסיכולוגיות על מנת להבין טוב יותר את התהליכים הקליניים שנוצרו. התובנה האלמנטרית של תחום זה היא שבריאות פירושה תמיד היעדר מחלה. פסיכולוגיה רפואית קשורה קשר הדוק לסוציולוגיה רפואית. הנורמה האידיאלית היא נקודת ההגדרה הרצויה, ואילו הנורמה הטיפולית רואה את כושר גופני לחיי היומיום ולצורך בטיפול במצבים שאינם תקינים. על פי הנורמה הסטטיסטית, נורמלי הוא הממוצע. המטופל חווה את מחלתו באופן סובייקטיבי כמגבלה (רצף) ליכולתו לפעול ולרווחתו. תפיסה נובעת מיציבה (אינטראקציה) ומתנועת גוף (פרופריוספציה), מ איברים פנימיים (visceroception), ומ- a כְּאֵב מצב (nociception). הסימפטומים מושפעים ממשתנים רגשיים, קוגניטיביים ומוטיבציה. איכות החיים תלויה עד כמה הפרט מעריך אותם. למעשה, מצב מחלה עשוי להיות קיים. עם זאת, קיימת גם אפשרות לתיאוריה סובייקטיבית של מחלה שהסובל מתפתח מהתסמינים. הוא או היא בונים באופן מרומז (באופן לא מודע) תיאוריה על התמונה הקלינית, הגורמים (אטיולוגיה של שכיבה, ייחוס סיבתי), מהלך המחלה, ההשלכות ושיטות הטיפול. הפסיכולוגיה הרפואית תופסת את התיאוריה הסובייקטיבית של המחלה מכיוון שהיא משפיעה על התנהגות המטופל ועל חווייתו. זה נרחב בין היפוכונדריה לבליחות (חוסר רגישות ל כְּאֵב). תסמינים ותלונות מוגדרים על ידי גישת השחקן-צופה. עיצובי פסיכולוגיה רפואית גורמים לייחוס בצורה יעילה יותר על ידי הכנסת עצמו לנעליו של האדם האחר. ככל שאדם מעריך את ציפיית המסוגלות העצמית שלו, כך גדל הסיכוי שבעיות התנהגות יופיעו אם יתברר כי הוא אינו יכול להתמודד עם סיטואציה מסוימת תוך שימוש במשאבים שלו. סובלים מהפרעות סומטיזציה ו דכאון, בעוד שגברים לעיתים קרובות סובלים מהפרעות אישיות ומגיבים לפסיכולוגית לחץ עם לֵב התקפות.

שיטות אבחון ובדיקה

אבחון והערכה של ממצאים אינם קלים מכיוון שהפער בין תפיסתו הסובייקטיבית של המטופל למחלה לבין מחלה ממשית שנקבעה יכול להיות זה מזה (דיכוטומיה). בדרך לאבחון, על הפסיכולוג להשוות את הנתונים הזמינים לנורמות על מנת לקבוע האם קיימת מחלה אמיתית או שהמטופל רק מדמיין אותה על סמך רגשותיו הסובייקטיביים. מכיוון שברגע זה התחושה הפסיכולוגית, הפיזית והחברתית שלו אינה מאוזנת, יש כבר מחלה במובן הפסיכולוגי, שיש לטפל בה. איסוף הנתונים הוא פשוט, מכיוון שהרופא שואל את המטופל לגבי ההווה שלו היסטוריה רפואית (אנמנזה), מעמיד אותו לבדיקה פיזיולוגית, מתבונן בהתנהגותו ומתייעץ עם טכני מודרני איידס כגון אבחון הדמיה. לאחר מכן הוא קבץ זיהוי תסמינים לתסמונות עוֹפֶרֶת לממצא סופי. מערכות סיווג רב-ציריות מאפשרות אבחון תפעולי וקטגורי על בסיס קריטריונים. הממצאים מקודדים על פי מפתח סיווג המאפשר תיעוד. ה- ICD התלת-צירי (סיווג בינלאומי למחלות, תאונות ומוות) מכסה 3 מחלות ב -3,500 קטגוריות ומפרט מגבלות תפקודיות חברתיות ומצבים פסיכו-סוציאליים לא תקינים. משתמשים בגישה מעשית ותיאורית (אתאורטית, תיאורית), עם סיווג המבוסס על סימפטומים ולא על אטיולוגיה. סיווג ה- DSM-IV-TR בעל 21 הצירים מפרט מדי שנה את ההפרעות הפסיכולוגיות הסטטיות והאבחוניות, המסווגות על פי ממצאים קליניים, בעיות פסיכו-סוציאליות, גורמי מחלות רפואיות, הפרעות אישיות והערכה גלובלית של רמת התפקוד. המסקנה מסיווגים אלה היא כי הממצאים האובייקטיביים של הפסיכולוג והממצאים הסובייקטיביים של המטופל עשויים לסטות. על פי סיווג זה, ישנם אנשים חולים בריאים שמרגישים סובייקטיבית בריאים, אך באופן אובייקטיבי חולים על פי ממצא שאישר. הקבוצה השנייה היא אנשים בריאים חולים, שיש להם את התחושה הסובייקטיבית לחוש חולים, אך למעשה הם בריאים, מכיוון שבבדיקה הפיזיולוגית והפסיכולוגית לא ניתן היה למצוא ממצא מאושר. ב תרפיה, תפקיד החיים, הציפיות ההתנהגותיות והסביבה החברתית משחקים תפקיד מרכזי. מחלות פסיכיאטריות עדיין נתונות לאפליה. אנשים הסובלים ממחלות נפש לעיתים קרובות אינם נלקחים ברצינות על ידי סביבתם ומסווגים כמשמטים ועצלנים כאשר הם נעדרים מהעבודה. מחלתם מתפרשת כחולשת אופי וחוסר משמעת. לגישה זו השפעה מתמשכת על תרפיה וההערכה העצמית של המטופל.