חיסון ומניעה
על פי המלצת ה- STIKO (ועדת החיסונים הקבועה של מכון רוברט קוך), הוופינג שיעול יש לתת חיסון (גם: חיסון לשעלת) כחלק מחיסון בסיסי יחד עם החיסון נגד דִיפטֶרִיָה ו טֶטָנוּס. באופן עקרוני זה צריך להיעשות בשנה הראשונה לחיים (במקרים חריגים גם מאוחר יותר). ככלל, החיסון מנוהל על ידי רופא הילדים במסגרת בחינות ה- U לאחר חודש 2, 3, 4 ו -11 -15 לחיים.
In ילדות ובגיל ההתבגרות, יש לתת שני חיסונים נוספים כמאיץ, לרוב בשנה החמישית עד השישית לחיים ובשנה השתים עשרה עד שבע עשרה לחייהם. חיסון למאיץ יכול להיות מומלץ גם למבוגרים, למשל נשים בהריון או אנשים שיש להם קשר קבוע עם תינוקות. למרות שחיסון של האזור שמסביב אינו מגן באופן סופי על הילודים מפני הידבקות, שכן אנשים מחוסנים מבלי שהם חולים יכולים גם הם להיות נשאים, אך הדבר מפחית במידה ניכרת את הסבירות להידבק.
את המאיץ אצל מבוגרים יש לתת לכל המוקדם עשר שנים לאחר החיסון האחרון. חיסון עדיין יכול להיות שימושי גם לאחר שעבר זיהום, מכיוון שהזיהום ששרד רק מגן מפני זיהום חדש במשך כעשר עד עשרים שנה. לאחר זמן זה, המערכת החיסונית מאבד את המידע שאגר על פתוגן שעלת.
בגרמניה, החיסון הוא תאיים, כלומר אינו מכיל תאי חיידק נהרגים או מוחלשים, אלא רק אבני בניין שונות של בקטריה (לְמָשָׁל חלבונים משטח החיידק, אשר ה המערכת החיסונית יכול לזהות את הפתוגן). החיסון מכיל גם רעלן לשעלת, חומר המיוצר על ידי שעלת. בקטריה ונחשב לסיבה העיקרית לתסמינים האופייניים. עם זאת, המינונים כה קטנים, עד שלרעלן שעלת אין השפעה מזיקה על הגוף, אלא הוא רק התבנית ליצירת נוגדנים המגנים מפני הרעל.
אומרים שהחיסון יעיל מאוד עם מעט מאוד תופעות לוואי, ולכן מומלץ בדרך כלל לחיסון. אם תינוקות או ילדים אינם מחוסנים ובאו במגע עם גורם זיהומי, ניתן לבצע מה שמכונה כימופרופילקסיס. אנטיביוטיקה ניתנת כדי למנוע או להקל על הופעת המחלה.
כל המאמרים בסדרה זו:
