זעתר (Hyssópus officinalis) הוא שיח למחצה הגדל בגודל 20 - 70 ס"מ ממשפחת הלביטים, במקור יליד דרום מערב אסיה ודרום אירופה. בימי הביניים, עשב זה מצא את דרכו לגני המנזר הגרמניים ואף התאזרח בימינו בחלקים של דרום גרמניה במדרונות וגבעות יבשות. השם "זעתר" נגזר כנראה מהשפה הערבית ומשמעותו מתורגמת "עשב קדוש".
עונה מיולי
החל מחודש יולי, הפרחים הכחולים, לעתים רחוקות לעתים רחוקות, לבנים או ורודים, נפתחים בסיבובים חד-פרחיים מרובי פרחים על גבעולי צמח הזעתר. במהלך תקופת הפריחה של החודש משמש עשב זה כמרעה של דבורים בגינה והוא פופולרי גם בקרב פרפרים. כמו רוב עשבי התיבול הדרומיים, זעתר אוהב אדמה רופפת, יבשה במקצת, בשמש מלאה. במקומות מתאימים, הוא יכול לפתח צמיחה נמרצת ולהגיע לגבהים של מטר אחד.
הזעתר זקוקה להגנה על החורף רק במיוחד קר חורפים. הוא נחשב לדוחה של שבלולים, זחלים וכנימות ולכן פופולרי בגנים כנטיעת גבול.
רכיבים פעילים ותכונות מרפא של זעתר
הזעתר מכיל שמן אתרי כלשהו (cineole, β-pinene ואחרים) ואת הזעתר פיגמנט. טאנינים וחומרים מרים, האופייניים גם למעבדות אחרות כמו רוזמרין ו מרווה, נוכחים גם הם. אלו כוללים פנולים כגון חומצה קרנוזולית וקרנוזול, כמו גם תרכובת חומצה קינמית וטריטרפן חומצות כגון חומצה אורסולית וחומצה אוליאנולית. חומרים אלה עוֹפֶרֶת לטעם לוואי טארט של זעתר ויש להם עפיצות ו נוגד חמצון אפקטים.
מרבית המומחים דוחים את השימוש הרפואי בזעתר, מכיוון שההשפעה אינה מוכחת. יתרה מכך, בחלק מהמקרים בליעה של שמן זעתר עוררה פרכוסים. לכן, השימוש בזעתר כצמח מרפא אינו מומלץ ללא מגבלות.
זעתר כצמח קולינרי
ניתן לקצור את העלים הצרים, הזמניים והליניאריים של זעתר לשימוש טרי בישול לאורך כל עונת הגידול. לעשב היבש, לעומת זאת, יש הרבה פחות טעם. העלים הטריים של הזעתר הם בעלי חריף ריח (דומה ל רוזמרין ו מרווה) וחזק, מעט מריר מפתחות. לזעתר השפעת עיכול ולכן צמח זה פופולרי כתיבול לבשרים שומניים. מרק תפוחי אדמה ושעועית, עגל ועוף, סלטים, גרגרי עשבים ורטבים יכולים להיות בטעם זעתר.
