הרפנגינה (מילים נרדפות: אנגינה אפטוסה; אנגינה הרפטיקה; הרפנגינה; הרפנגינה עקב זיהום קוקסקי; הרפנגינה זהורסקי; דַלֶקֶת הַלוֹעַ אפטוסה; דלקת הלוע עקב קוקוס-וירוסים; זיהום בלוע עקב וירוסים קוקסאקים; זיהום בלוע עקב קוקסאקי וירוסים; דלקת הלוע הווזקולרית עקב אנטרובירוסים; תסמונת זהורסקי; מחלת זחורסקי; ICD-10-GM B08. 5: שלפוחית דלקת הלוע בגלל enteroviruses) מתייחס למחלה זיהומית של טבעת הלוע הלימפה המופיעה בדרך כלל ב ילדות.
המחלה נגרמת על ידי קוקסקי וירוסים. נגיף ה- RNA שייך לסוג האנטרובירוסים, למשפחת הפיקורנות. ניתן להבחין בין סרוטיפים A ו- B, אשר בתורם ניתן לחלק למספר תתי קבוצות. הרפנגינה נגרמת על ידי נגיף קוקסקי. סוג A4 הוא הפתוגן הנפוץ ביותר, כאשר A1 ל- A3, A5 ל- A10 ו- A16 ל- A22, כמו גם B3, מופיעים בתדירות נמוכה יותר.
בני האדם מייצגים כיום את מאגר הפתוגנים היחיד הרלוונטי.
הופעה: הזיהום מתרחש ברחבי העולם. באזורים ממוזגים בעיקר בעונת הקיץ. אזורים / אנשים עם מעמד סוציו-אקונומי נמוך מושפעים במיוחד.
מידבקות (זיהומיות או העברה של הפתוגן) גבוהה. הפתוגנים אינם רגישים יחסית ל חומרי חיטוי.
הצטברות עונתית של המחלה: הרפנגינה מופיעה בתדירות גבוהה יותר בחודשי הקיץ ובסתיו (במגיפות קטנות או באופן ספורדי).
העברת הפתוגן (דרך ההדבקה) מתרחשת דרך רוק או באופן ישיר צואה-אוראלי (זיהומים בהם פתוגנים המופרשים באמצעות צואה (צואה) נספגים דרך פה (דרך הפה)), למשל, באמצעות שתייה מזוהמת מַיִם ו / או מזון מזוהם).
כניסת הפתוגן לגוף הינה אנטרלית (הפתוגן נכנס דרך המעי או בקטריה כאשר צואה נכנסת לגוף דרך פה); לכן מדובר בזיהום צואה-פומי או באופן פנימי (הפתוגן אינו נכנס דרך המעי), כלומר במקרה זה הוא נכנס לגוף דרך דרכי הנשימה (שאיפה הַדבָּקָה).
העברה בין אדם לאדם: כן.
תקופת הדגירה (זמן מהידבקות ועד להופעת המחלה) היא בדרך כלל 7-14 יום.
שכיחות שיא: שכיחות ההדבקה המקסימאלית היא ב ילדות (<7 שנים) זיהום עלול להתרחש גם בקרב מתבגרים ומבוגרים צעירים.
משך הזיהום (ההידבקות) מתחיל כבר 2-3 ימים לפני הופעת המחלה ונמשך לאורך כל התסמינים. ניתן לגלות את הנגיף בצואה עד מספר שבועות. המחלה מותירה חסינות לכל החיים.
מהלך ופרוגנוזה: המחלה נמשכת רק כמה ימים ולרוב אין לה סיבוכים. תרפים הוא סימפטומטי.
חיסון אינו זמין. במקרים של סיכון גבוה, ניתן לתת גמא גלובולין תוך 72 שעות מרגע החשיפה.
בגרמניה לא ניתן לדווח על התפרצות על פי חוק הגנת הזיהום (IfSG). עם זאת, אם יש חשד להתפרצות, יש להודיע על כך על ידי מנהל המעבדה.
