הומאופתיה | ציסטה ברחם

הומיאופתיה

בנוסף תכשירים הורמונליים, ניתן להשתמש בתרופות הומאופתיות צמחיות גם לטיפול בציסטות. תרופות הומיאופתיות אלה מכילות בדרך כלל ארס דבורים (אפיטוקסין), מה שמוביל לעיתים קרובות להצלחה. רעל הדבורים תוקף את קרום הציסטה ומביא אותם כל כך בעדינות עד להתפוצצות.

לצורת טיפול זו אין תופעות לוואי ולכן ניתן להמליץ ​​עליה. לעתים קרובות, השימוש בפלפל נזיר (אגנוס קסטוס) משמש במקביל. פלפל הנזיר מנרמל את רמת ההורמונים ובכך משפיע על פרוגסטרון, הורמון הקורפוס לוטום, בפרט, ובכך מוביל לירידה בגודל הציסטה. אם ה פרולקטין רמתם מוגברת, ייצור הפרולקטין מעוכב, ואילו אם רמת הפרולקטין נמוכה מדי, מגורה בייצור ההורמון. עם זאת, אם יש חשד כי הציסטה אינה שפירה אך עלולה להיות ממאירה, יש להשתמש שוב ברפואה הקונבנציונאלית.

סיבוכים

ככלל, סיבוכים עם ציסטות מתרחשים לעתים רחוקות מאוד. אולם אצל חלק מהחולים הציסטה עלולה להתפוצץ. ההתפוצצות מובילה לחמורה כאב בטן.

ניתוח נחשב רק אם התפוצצות ציסטה נפגעה דם כלי וגרם לדימום פנימי. במיוחד אם דם נכנס לחלל הבטן ואינו מוגבל לחלק הפנימי של הבטן רֶחֶם, זה יכול להפוך במהירות למסוכן. סיבוך נוסף יכול להיות מה שמכונה סיבוב גזע של הציסטה.

הציסטה מסתובבת פעם אחת סביב ציר משלה. על ידי סיבוב הגבעול, דם כלי המספקים את השחלות or רֶחֶם ניתן לסחוט. במקרים כאלה, ניתוח חירום חיוני בכדי להבטיח כי רֶחֶם ו השחלות מסופקים עם מספיק דם ואינם מתים.

סימנים של פיתול גבעול הם לעתים קרובות חמורים כאב בטן, דופק מוגבר, בחילה עד ל הקאה והזעה. כאשר בוחנים ציסטה, יש גם להבהיר האם הציסטה היא מסה שפירה או ממאירה. ציסטות שפירות שמאובחנות בדרך כלל מתבטאות כקטנות למדי ומעוצבות באופן קבוע בניגוד לציסטות הממאירות.

אם יש חשד לציסטה ממאירה, הציסטה מוסרת לחלוטין בניתוח והחומר נבדק במיקרוסקופ לאיתור ממאירות. הסיכון לציסטה ממאירה עולה עם הגיל והוא גבוה במיוחד לאחר גיל 40. לפני שנבחן ניתוח, רופא הנשים מנסה תחילה לטפל בציסטה באמצעות תכשירים הורמונליים.

אם טיפול זה לא עובד והציסטה גורמת ליותר ויותר תסמינים, אזי שוקלים ניתוח. אם ציסטות מתרחשות לאחר גיל המעבר, כלומר לאחר גיל המעבר, גינקולוגים מחליטים לנתח בתדירות גבוהה יותר מאשר אצל נשים צעירות, מכיוון שהסיכון לניוון ממאיר גדול יותר. במקרה של ציסטה, תמיד צריך לזכור כי ציסטות יכולות להתנוון ולכן תמיד צריך להיות במעקב צמוד.

אם יש ספק בנוגע לטובת הציסטה, יש להסיר את הציסטה תמיד מטעמי בטיחות. אם מטופל סובל מדי פעם מציסטות סימפטומטיות, ניתן לשקול הסרת הרחם כולו (כריתת רחם). כיום, ניתן להסיר את רוב הציסטות על ידי מה שמכונה לפרוסקופיה (לפרוסקופיה) באמצעות "טכניקת חור מנעול", כך שלא יהיה צורך לפתוח את כל דופן הבטן ולהשיג תוצאה קוסמטית טובה יותר.

המנתח חודר לבטן דרך חתך קטן מתחת לטבור. כדי למנוע הובלת תאים שעלולים להיות ממאירים לבטן במהלך הסרת הציסטה, הציסטה מונחת בשקית קטנה ועמידה בפני קרעים לפני ההסרה, כך שניתן להסיר את כל הציסטה מהבטן. במהלך הניתוח, דגימות של הציסטה עוברות בדיקה היסטולוגית (בדיקת רקמה מיקרוסקופית) כדי להבטיח שהציסטה אינה קרצינומה ממאירה. אם אכן מדובר בקרצינומה, יש לבצע את הניתוח על פי קריטריונים אונקולוגיים.

ההסרה חייבת להיות קיצונית יותר, בדרך כלל כוללת פתח בטן כדי להבטיח כי כל הרקמות הממאירות יוסרו. עם זאת, השיטה, שהיא בדרך כלל אנדוסקופית / לפרסקופית, נותנת תוצאה קוסמטית טובה יותר עקב הצלקות הקטנות וגורמת פחות כְּאֵב ולחץ לחולה, כך שהחולה יכול להשתחרר מהר יותר מבית החולים. לאחר הניתוח יש צורך בטיפול הורמונלי לאחר הניתוח למשך זמן מה כדי למנוע הישנות ציסטות. מחקרים הראו כי נשים שעברו הסרת ציסטה בניתוח נוטות לפתח ציסטות שוב תוך מספר חודשים לאחר הניתוח. לכן, יש צורך בטיפול אנדוסקופי-אנדוקרינולוגי משולב, כלומר לאחר הטיפול ההורמונלי לאחר הניתוח.