הומיאופתיה
ניתן לטפל במחלת אוסגוד שלטר בתרופות הומאופתיות. עם זאת, יש לבצע בירור רפואי מראש. טיפול הומאופתי אינו מחליף צורות אחרות של טיפול כגון אימוביליזציה או סד.
ישנם תכשירים שונים שניתן ליטול במינונים ותדרים שונים במחלת אוסגוד שלטר. תכנית טיפול פרטנית צריכה להיערך על ידי הומאופת מנוסה. תרופות שיכולות להיות קשורות למחלת אוסגוד שלאטר הן טוקסודנדרון רוס, ארניקה, אנגוסטורה ורה, סידן פלואוראטום ו- phosphoricum, לבה של הקלה. הטיפול נמשך גם מספר חודשים. היא נועדה לתמוך בריפוי העצם, לשפר את האלסטיות והחוסן של הרקמה ולהקל כְּאֵב.
השפעות מאוחרות
סיבוכים מאוחרים של מחלת שלאטר כוללים עיוותים של חספוס עצם השוק. במהלך המחלה נוצרות כאן גבהים רגישים העלולים להימשך גם לאחר הריפוי ועלולים להוביל ל כְּאֵב. תוצאה מאוחרת נוספת יכולה להיות תלויה בעומס כרוני כְּאֵב ב מפרק הברך.
עם זאת, תופעות מאוחרות לאחר מחלת אוסגוד שלאטר נדירות מאוד. ככלל, המחלה מחלימה לחלוטין עד להשלמת צמיחתו של המטופל, מבלי שהתסמינים נמשכים. אם מתרחשות בעיות כרוניות, ניתן לבצע ניתוח למניעת נזק וכאב לטווח הארוך או לצמיתות.
במקרה של תקלות ציריות קשות כמו רגלי קשת או רגלי קשת, ייתכן שיהיה צורך להעביר את גיד ההתקשרות של פיקה על מנת למנוע העמסה לא נכונה של המפרק. עם זאת, סיבוך זה כבר אינו קשור ישירות למחלת שלאטר. סיבוכים מאוחרים במחלת אוסגוד שלטר הם נדירים מאוד.
האם ספורט תחרותי מסכן את מחלת שלאטר?
מכיוון שילדים ומתבגרים העוסקים בספורט תחרותי מתאמנים לעיתים קרובות באופן אינטנסיבי מאוד וגוזל זמן רב, מחלת שלאטר שכיחה יותר בקרבם. עומס כבד בשלב הצמיחה, חוסר התחדשות או אימונים עם סימני הכאב הראשונים אינם נדירים בספורט התחרותי. מחלת שלטר נפוצה במיוחד בענפי ספורט בהם מפרק הברך נמצא במתח רב, למשל בגלל קפיצות או שינויי כיוון מהירים.
זה כולל ענפי ספורט כגון כדורסל, כדורגל או התעמלות. אימון על משטחים קשים הוא גורם סיכון מרכזי להתפתחות המחלה. בעיה לילדים ומתבגרים הסובלים ממחלת שלטר ועשיית ספורט תחרותי היא הפסקה חובה מהאימונים, המתחייבת מטיפול שמרני.
אימוביליזציה ומנוחה לרוב אינם תואמים את תכנית אימונים ויעדים, אך בכל זאת יש להקפיד עליהם על מנת שלא להאריך את תקופת הריפוי שלא לצורך. עבור ילדים ומתבגרים מוכווני ביצועים שרגילים להתאמן קשה למטרותיהם, יכול להיווצר מתח פסיכולוגי. יש ליידע אותם כי יש צורך בהגנה עקבית לריפוי, ויש להאריך את תקופת הריפוי רק אם לא מקפידים על תקופת המנוחה.
