הרדמה

הרדמה (הרדמה יוונית: תפיסה, תחושה) מתייחסת למצב של חוסר רגישות הנגרם על ידי גורמים תרופתיים. בימים הראשונים של ההרדמה, תרופות היו חמצן דו חנקני (גז צחוק), לדוגמה. ברפואה משתמשים בהרדמה לביצוע אמצעי אבחון או טיפול פולשניים (כירורגיים). בנוסף לרפואה לטיפול נמרץ, כְּאֵב תרפיה ובחלקים, תרופה לשעת חירום ורפואה פליאטיבית, הרדמה היא חלק מהמומחיות הרפואית של הרדמה, הדורשת שהייה. הנקודות הבאות נותנות רושם קצר על היקף העיסוק של הרופא המרדים:

לפני ביצוע הרדמה, יסודי היסטוריה רפואית וחינוך המטופלים, שהוא חובה, מתבצע מכיוון שעלולים להתרחש סיבוכים חמורים במהלך הרדמה או הרדמה. על הרופא המרדים לברר לפני הניתוח אודות מספר מחלות / גורמי סיכון העשויים להצביע על בעיות הרדמה אפשריות:

הרדמה כללית

הרדמה כללית הוא הרדמה קונבנציונאלית או הרדמה כללית (יוונית nàrkosi: להרדים). צורת הרדמה זו אפשרה לראשונה את פיתוח הסטנדרטים הכירורגיים של ימינו. הרדמה כללית מוגדרת על ידי כמה מטרות בסיסיות:

  • הכחדת התודעה ו שכחה (יכולת לזכור).
  • כאבים (כאב)
  • שריר הַרפָּיָה (הרפיית השרירים הנגרמת מתרופות).
  • הנחתה של צומח רפלקס (חסימת כל תגובה של האורגניזם לגירויים העלולים להזיק).

כדי להשיג מטרות אלה משתמשים בעיקר בקבוצות התרופות הבאות:

לפני הניתוח, המטרה העיקרית היא חרדה (פתרון חרדה) של המטופל. במהלך הניתוח, המיקוד הוא על היעדים הנ"ל ומניעה נגד האמטיות (אמצעי מניעה נגד בחילה). לאחר הניתוח, משכך כאבים תרפיה בפרט הוא נמשך באופן אינטנסיבי וטיפול אנטימטי מנוהל. בהתאם לסוג ומשך הניתוח, התרופות מותאמות בהתאם למטופל.

צורות אחרות של הרדמה

צורות ההרדמה הבאות מוצגות בנפרד במאמרים אחרים: