מבחינה קלינית, מבדילים בין האונות הצדדיות השמאליות והימניות, המופרדות על ידי הסולקוס המדיאלי ("האמצעי") (לטינית: תלם מרכזי), שניתן לממש אותו בצורה פי הטבעת ("דרך חַלחוֹלֶת“), והאונה האמצעית, המהווה את הקיר האחורי, כביכול, של הערמונית שָׁפכָה (חלק מהשופכה שעובר דרך ערמונית) ומשתרע לעיתים קרובות לתוך ה- שלפוחית שתן in היפרפלזיה שפירה של הערמונית (BPH; הגדלה שפירה של הערמונית).
מנקודת מבט פתופיזיולוגית נהוג להשתמש כיום בסיווג על פי מק ניל. כאן מבדילים בין:
- אזור פריפריאלי (65% מההון ערמונית כֶּרֶך) → אחורי ("לרוחב האחורי") והיקפי מהבסיס (ליד שלפוחית שתן) של ה ערמונית לקודקוד (ליד רצפת אגן).
- אזור מרכזי (25% מהערמונית כֶּרֶך) → פוסטרולטרלי לבסיס הערמונית.
- אזור מעבר (5-10% מהערמונית כֶּרֶך) → משני צידי הערמונית שָׁפכָה.
היפרפלזיה שפירה של הערמונית מתפתח באזור המעבר. ככל שהוא גדל, הוא מותח את אזור ההיקף ודוחף אותו החוצה.
רוב הקרצינומות (כ -70%) מתרחשות באזור ההיקפי.
משני צידי הערמונית, באופן אחורי ("לכיוון הגב"), מונחות שתי חבילות הנוירו-וסקולריות (צרורות כלי דם עצביים). בהם לרוץ עצבים ו דם כלי עבור corpora cavernosa של הפין, הם חיוניים לשמירה על זקפה טבעית. ניתוקם במהלך א כריתת ערמונית רדיקלית (הסרה כירורגית של כל הערמונית עם הקפסולה שלה, שלפוחית הזרע הסמוכה והמקומית לִימפָה צמתים) מוביל כמעט 100% לאובדן זקפה.
בשיטות כירורגיות חדשות יותר, ניתן לשמר את חבילות הנוירו-וסקולריות, ובכך את העוצמה, לפחות בחלק מהחולים.
