מבוא
מונו-אמבולקס® הוא מה שמכונה נוגד קרישה, כלומר תרופה המעכבת דם קרישה (נוגד קרישה) ובכך משמש בעיקר למניעה וטיפול בורידי פקקת וריאה תסחיף. המרכיב הפעיל של התכשיר מונו-אמבולקס® הוא צרטופרין נתרן. החומר הפעיל Certoparin שייך למחלקה של הפרינים בעלי משקל מולקולרי נמוך (= מחולק). ניתן להשיג את הפרינים בעלי משקל נמוך מולקולרי על ידי הפרדה ("חלוקה") של התקן הפרין (הפרין ללא שברים). בהשוואה לסטנדרט הפרין, הם בעלי שרשרת קצרה יותר ומסה מולקולרית נמוכה יותר.
מצב פעולה
מונו-אמבולקס® הוא משקל מולקולרי נמוך (= מחולק) הפרין המעכב חלקים מסוימים במפל הקרישה וכך היווצרות א דם קְרִישׁ דָם. השפעה זו נובעת מהפעלת הגליקופרוטאין של הגוף עצמו, כלומר חלבון עם קבוצת פחמימות אחת או יותר. גליקופרוטאין זה נקרא אנטיתרומבין III ומעכב גורמים במפל הקרישה.
על ידי עיכוב גורמי קרישה אלה, המפל שבדרך כלל גורם בסופו של דבר להיווצרות א דם קריש מופרע והיווצרות קריש דם מונע. אנטיתרומבין III מעכב את פעילות הגורמים גם ללא נוכחות של מונו-אמבולקס®, אך תגובה זו בדרך כלל איטית מאוד. לאחר מריחת הפרין, כמו מונו-אמבולקס®, התגובה מואצת מאוד.
הפרינים בעלי משקל מולקולרי נמוך מעכבים בעיקר את גורם הקרישה המופעל X (10) (מה שמכונה גורם סטיוארט פרוור) על ידי הפעלת אנטיתרומבין III, מכיוון שרק האנטי-טרומבין III מספיק כדי לעכב את גורם הקרישה המופעל X. עיכוב זה תלוי במינון, כלומר ככל שהפרין יותר , יותר עיכוב. לצורך עיכוב גורמי קרישה אחרים, כגון גורם קרישה מופעל II, המכונה גם תרומבין, אין די בהפעלה של אנטיתרומבין III.
בשל גודלו, הפרין סטנדרטי מסוגל להיקשר ישירות לגורם קרישה בנוסף לאנטי-טרומבין III. לפיכך, הפרין סטנדרטי יכול לעכב את גורם הקרישה המופעל X (גורם סטיוארט-פרוור) וכן את הגורם המופעל II (תרומבין). בהפרין בעל משקל נמוך מולקולרי, גורם קרישה מופעל II גם הוא מעוכב במידה מועטה, אך העיכוב של גורם קרישה מופעל X חזק פי שניים עד ארבעה מהעיכוב של גורם קרישה מופעל II. לסיכום, החומר הפעיל של מונו-אמבולקס מונע היווצרות של א קריש דם ואם קריש דם כבר קיים, צמיחה נוספת מעוכבת ומקודמת פירוק.
