אינדיקציות כירורגיות נדירות
פחות נפוץ, אך לא זניח, הם פעולות בבית החזה במקרה של כישלון או טיפול ראשוני לא מספיק. ניתוח עשוי להיות נחוץ במקרים של נוזל חוזר המצטבר בפער הצר בין ריאות ו חזה (חוזר ונשנה שפכים של pleural), הידבקויות שאינן ניתנות לטיפול, מוגדרות בצורה דקה של רקמת הריאה (ברונכיאקטאזיס), ריאתי שחפת שלא מחלים למרות הטיפול עם אַנְטִיבִּיוֹטִיקָה, וגם במקרים של היווצרות חלל מוגלה חוזרת ונשנית בתוך ריאות רקמה שלא ניתנת לטיפול לאורך זמן ארוך יותר (ריאה חוזרת מורסה). כך גם אם ריאות מתמוטט בגלל הסרת כוחות ההתקשרות המחזיקים בדרך כלל את הריאה לבית החזה ובכך מבטיחים את התפתחותה, ואם יש הצטברות אוויר מחוץ לריאה אחת (ספונטנית pneumothorax), כמו גם בהתרחשות ראשונה כאשר חלופות טיפוליות אחרות מוכיחות שאינן יעילות או במקרה של דחייה כרונית של הרקמה הסובבת את הריאה (pleural אמפימה).
תרפים
במקרה של מחלות ריאה הדורשים טיפול כירורגי, האזור הכירורגי כבר מוגבל בדיוק על ידי המחלה. למרות שהיקף ההתערבויות הכירורגיות הוא זהה בכל מקרה, טכניקות הטיפול האישיות שונות מאוד זו מזו ויש כמובן להתאים לכל מקרה, מחלה וחולה. באופן עקרוני, ניתן להבחין בניתוח פתוח (בית החזה) לבין בית חזה מינימלי פולשני בסיוע וידאו (VATS). בניתוחים פתוחים, הגישה לאזור הניתוח בדרך כלל מושגת באמצעות חתך של כמה סנטימטרים לרוחב חזה קיר.
אולם במקרים מסוימים יש צורך בפתיחה מלאה של בית החזה מהמרכז הקדמי על מנת לצפות באזורים גדולים יותר ולטפל בהם. ה- VATS, לעומת זאת, עובד עם מצלמה המוחדרת בהרדמה דרך חתך עור קטן בין צלעות אל פני השטח של הריאה, נותן למנתח מבט ברור. באמצעות גישה שנייה ואולי שלישית, ניתן להביא מכשירים שונים המשמשים בסופו של דבר לתחום הראייה והתפעול.
כמובן ששני הסוגים מציעים יתרונות מסוימים וסיכונים ספציפיים. באופן כללי, ניתן לומר כי הליכים זעיר פולשניים משיגים את התוצאות הקוסמטיות יותר והחולה יכול להחלים מהר יותר לאחר הניתוח מכיוון שהפצעים קטנים יותר, בדרך כלל פחות כואבים ולכן פחות מטרידים. אולם החיסרון של הליך זה הוא: חתכים קטנים יותר ומכשירים כירורגיים קטנים מביאים לכך שרק פעולות קלות אפשריות, שגם הן צריכות להתרחש יחסית לפני שטח הגוף של המטופל.
לעתים קרובות ניתן להגיע לעומק של סנטימטרים ספורים בלבד. בנוסף, לעתים קרובות קשה יותר עבור המנתח לראות ולהעריך בבירור את האזור שיש לטפל בו. לכן, במקרים רבים של מחלות ריאה הדורשים טיפול כירורגי, ההחלטה עדיין תתקבל כנגד הניתוח הפולשני ביותר ובעד ניתוח פתוח.
במסגרת הליך זה ניתן להעלות על הדעת ניתוחים רבים ושונים: תלוי בתמונה הקלינית וב- מצב של המטופל, כל הווריאציות מתקבלות על הדעת, החל מהסרה מוחלטת של ריאה (pneumectomy), ועד להפרדה של חלק מהריאה הפגועה (lobectomy), ועד להסרת כמה מקטעי ריאות קטנים יותר (כריתת קטע). בחלק מהמקרים המיוחדים נקבעו גם הליכי טיפול מיוחדים, כגון הסרת העור המונח על רקמת הריאה (כריתת כף הרגל) או הכנסת אבקת טלק מיוחדת (טלק) לחלל שבין הריאה ל חזה, שנועדה להשיג מליטה של שני המרכיבים (pleurodesis). בדיקת תפקודי ריאה יסודית חיונית לפני כל ניתוח על מנת להעריך אם המטופל יכול לשרוד את הניתוח המדובר והאם עדיין קיימת רקמת ריאה מספקת המספקת חמצן לאחר ההתערבות הכירורגית.
בנוסף, תמיד יש את השאלה האם פעולה עדיין אפשרית. לדוגמא, עבור סרטן או הסרת גידול, יש לעמוד בכמה קריטריונים חשובים, כולל העובדה כי אף אחד מחצי הריאה לא עלול להיות מושפע מהמחלה וכי יש להגדיר את הגוף הזר בצורה ברורה ובכך להסיר אותו בקלות. אם אחד או יותר מקריטריונים אלה אינם חלים, אנו מניחים מצב שקשה או אפילו בלתי אפשרי לנתח בו טיפול אחר (שאינו פעיל) או אפילו טהור טיפול פליאטיבי מצוין.
לאבחון וללא ספק זיהוי של מחלות ריאה הדורשים טיפול כירורגי, קיימות מספר בדיקות ושיטות משלימות, חלקן חופפות. השלב הראשון במקרה של חשד קליני לא ברור למחלת ריאות הוא רנטגן של בית החזה (בית החזה), הנלקח בשני מישורים הן מלפנים והן מהצד כסטנדרט. התמונות של טומוגרף המחשב (CT) חשובות לבדיקה ובידול מקרוב, אך גם להכנה ותכנון הניתוח.
במקרים מסוימים (למשל ילדים או בעיות מיוחדות) ניתן להעלות על הדעת גם תהודה מגנטית (MRT). עם זאת, הליכי האבחון הפולשניים האפשריים הם ספציפיים לריאות: בעזרת אנדוסקופ, ה- דרכי הנשימה ניתן לבחון עד צינורות הסימפונות הפרטניים (ברונכוסקופיה) או הריאה כולה (בית החזה, ראה מע"מ). היתרון הגדול בבדיקות אלה הוא האפשרות לקחת דגימה (ביופסיה) של אזורי רקמות חשודים בכל עת, שאותם ניתן לבחון ולסווג באופן פתולוגי, והדמיה ישירה של הריאה מבלי לזייף השלכות או שחזור מורכב במחשב. עם זאת, לא ניתן לבצע בדיקות אלה ללא הרדמה, ולכן הסיכון עולה בבדיקות פולשניות כאלה.
אם מדבק מחלת הריאה יש חשד, תמיד יש להתחיל אבחון מיקרוביולוגי. לשם כך, מחסנים במעבדה אמצעי תרבית עם דגימות של כיח שהחולה השתעל, או כל נוזל שטיפה שעשוי להיות קיים, שאמור לשטוף את צינורות הסימפונות באופן חופשי. כמובן שזה תקף גם למקרה הנדיר כיום של ריאות שחפת.
איזה סוג של בדיקה נבחר בסופו של דבר תלוי בסוג החשד למחלה, בחוויית הרופא ובמידה מסוימת בהנחיות הסטנדרטיות של בית החולים הנדון. הפרוגנוזה האפשרית או כוונת הטיפול (לרפא או להקל כְּאֵב?) קובע גם את היקף האבחון לכאורה.
מסיבה זו, כמעט תמיד נתיבי אבחון שונים אפשריים, אך כולם יכולים להגיע לאותה תוצאה. ככלל, ישתמש בשילוב של האפשרויות הקיימות על מנת שיוכל לייצג ולהעריך את הריאות ואת החזה של המטופל בצורה ברורה ומדויקת ככל האפשר. על סמך זה ניתן לקבוע יחד עם המטופל את הטיפול האופטימלי - בין אם עם ניתוח או בלעדיו, בהתאם לאבחון ולסוג המחלה, תוך התחשבות ברצונותיו ורעיונותיו.
